אלף רמאים לא יצליחו לרמות אותי

גם אם מיליון אינטלקטואלים יגידו שהרפורמה המשפטית תחסל את הדמוקרטיה, אלה יהיו מיליון שקרנים שברחו מהאמת כדי להשיג מטרה פוליטית

הטיעון הזה שאומר ש- 1000 אינטלקטואלים, כלכלנים, הייטקיסטים, קצינים וכו' לא טועים, שבו מנופפים כל הזמן אלה שמפחידים את עצמם לדעת מהרפורמה המשפטית, זכה כבר מזמן לטיפול מעמיק של הוגי דעות, שחיפשו הסבר לתופעה שבגדול ידועה בשם 'בגידת האינטלקטואלים', על שם ספרו של ז'יליֶן בֶּנדָה, שיצא לאור כבר בשנת 1927, ככה שלא מדובר בתופעה חדשה. קצינים בכירים למשל, שנאחזים עכשיו בטיעון הזה, כנראה ששכחו את ה"קונספציה" שהובילה למלחמת יום כיפור.

בעיני בנדה, אינטלקטואלים, וצריך להוסיף אנשים הגונים בכלל, אמורים להיות מחויבים ללא פשרות לאמת, גם אם זו אמת קשה. מעורבות פוליטית של אלה הנתפסים כאינטלקטואלים, טען בנדה, גורמת להם לבגוד בשליחותם כשומרי הסף של האמת והמוסר. בגידת האינטלקטואלים נראית במחויבות שלהם לעמדה פוליטית/אידאולוגית/כלכלית בלתי מתפשרת, שפוגעת ביוֹשְרַתָם, וגם הופכת אותם למשרתי האג'נדה הבון-טונית של תקופתם. דעתו של בנדה, שהוכחה כבר כנכונה, עמדה בניגוד מוחלט לדעתם של הוגי דעות מרקסיסטים ואנרכיסטים, שהפכו את האקדמיה למשרתת של האידאולוגיה ה"נכונה".

בשנת 1991 פרסם ז'אן-פרנסואה רוול, מחבר 'הנזיר והפילוסוף', את 'הבריחה מהאמת: שליטתה של ההונאה בעידן המידע'. כבר הכותרת מצביעה על הפרדוקס של הונאה בקנה מידה חסר תקדים שמתפשטת למרות נגישות חסרת תקדים למידע, ידע. הונאה שמתאפשרת גם בחסות האקדמיה למרות שהאמת חשופה לכל דורש.

זה הפרדוקס שאותו טיפחו בשקידה כל אותם אינטלקטואלים פוסט מודרנים – רולאן בארת, ז'יל דלז, מישל פוקו – שהזדעזעו מהתוצאות המחרידות של מות אלוהים (מלחמות עולם, שואה) – אותו רעיון עוועים שהיה הבסיס למהפכת הנאורות – והגיעו למסקנה שהאדם שתפס את מקומו של האל גרוע ממנו פי מאה, ולכן צריך להרוג גם אותו, באופן הומאני כמובן. אין צורך להרוג את האדם הממשי. אפשר להסתפק ב'מות הסובייקט', הכריזו הפסיכי-עם-קבלות לואי אלתוסר והפמיניסטית הרדיקלית ג'ודית באטלר.

אלא שכדי להרוג את הסובייקט צריך קודם להתכחש לאמת ולסלף את הידע. רק כך ניתן יהיה לפרק אותנו מכל זהות, משעבדת להגדרת הפרוגרסיבים; בראש ובראשונה זהות קולקטיבית (עם, לאום) ובעקבותיה גם זהות אישית (מגדר). זה בגדול המטרה של הפוסט מודרניזם, שהצליח לגייס לשורותיו ריבוא אינטלקטואלים שהפכו מרצון למשרתי אג'נדה פוליטית קיצונית שמזוהה עם השמאל.

אלה שרואים מה קורה מאחורי הפרגוד שנקרא 'פוסט מודרניזם', לא יופתעו לגלות שרוול הגיע למסקנה שמאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, הבריחה מהאמת הפכה לסימן ההיכר של השמאל, שבכל מדינה הפך אנטי לאומי, אנטי מדינתי.

ואת האינטלקטואלים האלה שבורחים מהאמת רואים עכשיו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. השקר הגלוי, הבוטה, שאומר שהרפורמה תביא לקץ הדמוקרטיה, שאותו מקדמים אלפי אינטלקטואלים, לא נועד לחסל את הרפורמה שמוביל לוין. הוא נועד לחסל את המדינה היהודית.

זה אמור להיות ברור מהקריאה למלחמת אזרחים, שזו קריאה לרצח של מדינה. צריך להיות ברור שהקריאה לרצח ראש ממשלה זו קריאה לרצח של מדינה. הנפת דגל "פלסטין" בהפגנות השמאל, שמתקבלת בשוויון נפש במקרה הטוב, גם זה מסמל את השאיפה לרצח של מדינה. והנפתו של הדגל הזה, זה אולי הביטוי הברור והחריף ביותר למה שכבר זכה למונח staticide. וזה לא רק דגל אש"ף. הכשרתן של מפלגות שמתנגדות בגלוי לקיומה של מדינה יהודית, הכנסתה של רע"ם לקואליציית בנט-לפיד, שאותה כינה אחמד טיבי ממשלת ישראל פלסטין הראשונה, גם אלה מבטאים את רצון השמאל, מדעת ואולי גם שלא מדעת, לרצוח את המדינה היהודית.

רצח של מדינה זה כמובן ביטוי קשה, אבל נסבל בגלל התוצאות הקשות של הדבר הזה. הדוגמה המובהקת ביותר לרצח של מדינה בשם הדמוקרטיה היא עיראק. בעקבות המלחמה בעיראק, staticide כבר לא מובן כמונח נרדף לג'נוסייד. סטייטסייד זה למשל הכפייה האלימה של הדמוקרטיה על עיראק, שגרמה למלחמת אזרחים מתמשכת, עקובה מדם, שמוטטה את המדינה. ואם תעלה הטענה שרצח רבין לא גרם למותה של מדינת ישראל, זה רק מפני שיגאל עמיר לא ייצג אפילו פרומיל של מנדט.

מכאן שצריך להיות ברור, אפילו מובן מאליו, שגם אם יהיו מיליון אינטלקטואלים שיגידו שהרפורמה תחסל את הדמוקרטיה, אלה יהיו מיליון שקרנים שברחו מהאמת כדי להשיג מטרה פוליטית, מטורפת לחלוטין.