אחד בינואר 2020, שש ועשרים בבוקר, שלוש דפיקות מפרות את השקט בשכונה הבורגנית והמנומנמת בפאתי מודיעין. רון שכטר פוקח עיניים – האם שמעתי דפיקות על הדלת? – ומציץ בשעון המונח על השידה. עוד מוקדם מדי, מספיקה המחשבה לעבור במוחו, ומיד אחריה עוד שלוש דפיקות חזקות יותר, כאלה שלא מותירות מקום לספק. "מה זה?" מתעוררת אשתו, ומעיניה המבוהלות הוא מבין שמשהו חריג מתרחש.
שכטר לובש את חלוק הבית שלו וניגש בחשש אל הדלת. הוא מציץ בעינית ומגלה את התמונה שהיא סיוטו המר של כל אזרח – שלושה שוטרים חסונים, בגדים אזרחיים לגופם וכובע משטרתי לראשם, עומדים שם בפרצוף חמור סבר. נבוך ומבולבל הוא פותח, מברך אותם ב"בוקר טוב" רפה. ידו של האמצעי מושטת קדימה, מנופפת בנייר משרדי ועליו חותמת בית משפט. "יש לנו צו חיפוש בבית שלך, אדוני. נבקש ממך לא להפריע ולפתוח מה שנבקש", הוא מודיע.
שכטר המום. לא הלם של פושע מתוחכם שנתפס, אלא הפתעה גמורה של אזרח נורמטיבי שלא מצליח להעלות על דעתו עבירה שעבר. "אני ממונה קונסולרי במשרד ראש הממשלה", הוא מנסה ליידע אותם, שמא ישובו מטעותם, אך הם מהנהנים לו בחזרה: "אנחנו יודעים". שעה ארוכה הם מחפשים בביתו, לעיני אשתו ושני ילדיו המבועתים, בלי מטרה ברורה. לאחר שאספו כמה ניירות שהיו על השולחן, מחשב נייד וטלפון סלולרי, הם הניחו יד קרה על כתפו: "תצטרף אלינו בבקשה, אתה מעוכב לחקירה בלהב 433".
מטאור בשירות הציבורי
רון שכטר היה בחור צעיר, בן 21 בלבד, כשעלה לארץ לבדו. הייתה זו העלייה הגדולה של שנת 1990, שבה הגיע יחד עם עוד מאות אלפי יהודים שיצאו מחורבות ברית המועצות המתפרקת. בניגוד לרבים מאותה עלייה, שקשיי השפה וההסתגלות מנעו את שילובם המהיר בחברה הישראלית, שכטר הצעיר ומלא האמביציה למד עברית על בוריה באולפן בקיבוץ מעיין צבי, ומשם דרכו הייתה סלולה להשכלה גבוהה במוסד אקדמי ישראלי. הוא למד לתואר ראשון ביחסים בין־לאומיים עם התמחות במזרח אירופה באוניברסיטה העברית, והשלים שירות צבאי במסלול שלב ב' לאחר מכן. בלי פרוטקציה, בלי משפחה ובלי קשרים הוא הצליח לפלס במהירות דרך אל השירות הציבורי.
העלייה הגדולה מרוסיה הצמיחה באותן שנים גם מפלגות מגזריות שייצגו אותה בכנסת. הגדולה שבהן הייתה ישראל בעלייה, בהנהגת אסיר ציון נתן שרנסקי. שבעה מנדטים גרפה המפלגה בבחירות 1996, וחברי הכנסת הטריים התחילו לחפש אחר צוותים מקצועיים. שכטר, עולה חדש בעצמו עם עברית טובה ותואר אקדמי רלוונטי, היה מועמד מתבקש ונדיר. עד מהרה הוא נחטף על ידי חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן, ושימש כעוזר פרלמנטרי שלו במשך שנתיים. שם, בישיבות המפלגה, הכיר באופן שטחי דמות מעניינת שתחזור ותופיע במערכה האחרונה – אבי מעוז, אז מנכ"ל המפלגה וכיום השר הממונה על ארגון נתיב.
נתיב - ישראלי ממוצע שישמע את השם יגרד בפדחתו, ולאחר זמן מה ידלה מהזיכרון פרטים מבולבלים על אולפן לגיור בצה"ל. ולא בכדי – ארגון נתיב המדובר, יחידת סמך במשרד ראש הממשלה, הוא ארגון סמי־חשאי שהשתייך לקהיליית המודיעין עד לתחילת שנות האלפיים, ועד היום עוסק באחת הסוגיות הרגישות ביותר למדינת ישראל מבחינה ביטחונית ודמוגרפית. באותן שנים היה הארגון בשיא פעילותו בגלל המספר העצום של העולים מברית המועצות, הצורך לברר את זכאותם לחוק השבות והסכנה שיש ביניהם גם סוכנים זרים.
במסגרת החיפושים אחר עובדים מתאימים שיוכלו לעבות את המערך, הגיע יעקב (יאשה) קדמי – אז ראש נתיב – לשכטר הצעיר. בהתחלה שכטר עוד ניסה לסרב בגלל הצורך לצאת מהארץ במסגרת השליחות, אך בהמשך הלחץ הבלתי מתפשר לא הותיר לו ברירה. רון שכטר מצא את עצמו ראש שלוחת נתיב במינסק, בלארוס. משימתו הייתה לאתר ולברור יהודים במדינה, ולסייע בעלייתם ארצה. עד מהרה הוא למד את המלאכה, שיש בה עבודת תחקיר ונבירה במסמכים מתיישנים לצד ניהול קשרים דיפלומטיים ענפים וניצולם לצורך המטרה הראשית – העלאת יהודים לארץ ישראל.
ההצלחה הייתה רבה. העובדה שדיבר את השפה, הכיר את המנטליות וידע להלוך נגד רוחם של הדיפלומטים המקומיים, הבליטה אותו לעיני הממונים עליו. במהלך שנת 2003 קיבל הזמנה מהמנהל שלו במטה נתיב בישראל לגשת למכרז במחלקה הקונסולרית בארץ, ולאחר שזכה בו חזר להתגורר במדינת ישראל שאותה התקשה כל כך לעזוב. במשך השנים התקדם בעקביות במערך הקונסולרי, תוך שהוא בודק אלפי תיקים של מבקשי אשרות ביסודיות, מונע כניסה של זייפנים ומוביל את ההתמודדות עם עתירות של דחויי אשרות בבג"ץ. ב־2008 הוקפץ לגאורגיה, שבה פרצה מלחמה עקובה מדם נגד רוסיה, כדי להציל ולהעלות ארצה כמה שיותר יהודים בני המקום.
ההתקדמות הייתה מהירה ובטוחה, ובנובמבר 2015 – עם פרישתו של קודמו בתפקיד – שכטר מונה לממלא מקום בפועל של ראש התחום הקונסולרי כולו בנתיב. למעשה, באותם ימים הוא עמד בראש המערך שאחראי על העלאת יהודי ברית המועצות לשעבר, כשתחתיו עובדים עשרות קונסולים במדינות השונות ועוד עשרות עובדים במטה נתיב בישראל. כעת חסרה לו רק הפרוצדורה הרשמית של הוצאת מכרז לתפקיד באופן קבוע כדי להיכנס רשמית למעמד הבכיר. אך בדיוק ברגע הזה הכול התהפך.
"מה הבעיה בתעודת לידה לא מקורית?"
בשנת 2018 פרסם העיתונאי רביב דרוקר בתוכניתו 'המקור' תחקיר ארוך ומרשים באיכותו. דרוקר פרש על פני סרט באורך שעה את מה שהוא תיאר כהשתלטות של מפלגת ישראל ביתנו, בראשות אביגדור ליברמן, על ארגון נתיב, ופתיחת שערי ישראל לכל החפץ בכך ממדינות ברית המועצות לשעבר.
על פי התחקיר, המהלך האסטרטגי של ליברמן כלל כמה זרועות. ראשית, הוא דאג להעביר חוק שלפיו כל זכאי חוק השבות שרגלו נחתה על האספלט בנמל התעופה בן גוריון יכול לקבל דרכון ישראלי וסל זכויות, מבלי שיידרש להוכיח שהוא משתקע בארץ. חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק באחד מהערבים המנומנמים במליאה לא העלו על דעתם מה מטרת המהלך, אך בתוך שנים ספורות העניין התבהר. שרשרת ארוכה של אזרחים רוסים בעלי זיקה מפוקפקת ליהדות הגיעו לטיול חביב בחופי תל אביב, וחזרו לביתם ברוסיה עם דרכון ישראלי. בין המקבלים בעלי עסקים ומפורסמים שקשריהם לשלטון המושחת עלולים לסבך אותם במדינות מערביות, ובשל כך הדרכון הישראלי מהווה בעבורם קרש הצלה. עד כדי כך התרחבה הפרצה, שבישראל פועלים כמה משרדי עורכי דין שמשווקים שירותי הנפקת דרכון ישראלי לאזרחים רוסים.
במרכז התחקיר עומדת ההשתלטות המוחלטת של ליברמן על ארגון נתיב. זה התחיל במינוי יושבת הראש של הארגון. בין השנים 2017-2015 משרת יושב הראש לא אוישה בשל מחלוקות פוליטיות בתוך הממשלה. ב־2017 מוקמת ועדת איתור, ו־16 מועמדים בעלי רזומה מרשים מגישים מועמדות. בין המועמדים ניתן למצוא שגרירים לשעבר בברית המועצות, אנשי נתיב ותיקים ואפילו את סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, יליד ברית המועצות בעצמו, דובר רוסית שוטפת ושליח בנציגויות הישראליות ברוסיה ובגאורגיה. כל אלה לא היו ראויים מספיק, כנראה. מי שנבחרה לבסוף היא אישה שנתבקשה להגיש מועמדות, והרזומה שלה רחוק מהמינימום הנדרש.
נטע בריסקין עלתה מאוקראינה בגיל שש, וקורות החיים שלה כוללים את היותה מורה לביולוגיה בחוות הנוער הציוני, מדריכה בחדר כושר במכון וינגייט, עוזרת של עוזי לנדאו כשר התיירות ונספחת תיירות במוסקבה. לא ברור מה בשורת "ניסיון קודם" מכשיר אותה לתפקיד הבכיר, כך שאין מנוס מלחפש את הסיבה האמיתית בקטגוריה "שם". בעלה, בני בריסקין, היה אז מנכ"ל מפלגת ישראל ביתנו, ואדם שבאופן נדיר שמר על קשרים טובים עם נתניהו וליברמן במקביל, גם אחרי החתול השחור שעבר ביניהם. אשתו הייתה פשרה שטובה לכל הצדדים. משם התחיל מהלך של מינויים וטיהורים בשירות המפלגה בתוך הארגון.
הצורך של ליברמן לשלוט בנתיב ברור. מפלגה סקטוריאלית של עולים היא בעלת תאריך תפוגה מובנה. כפי שנעלמה קודמתה, ישראל בעלייה, גם למפלגתו של ליברמן היה צפוי עתיד דומה. טבעם של עולים חדשים הוא להתערות בתוך כמה שנים בחברה, וככל שהם חשים ישראלים יותר כך הם נוטים להצביע למפלגות אחרות כפי ההתפלגות הרגילה באוכלוסייה. כדי לשמר בייס של עולים הבין ליברמן שעליו ליצור עוד מהם, וכדי שהם יוכלו להיכנס במספרים הנדרשים יש צורך לפתוח את השערים לרווחה. המפתח לשערים נמצא בידיים של נתיב.
בריסקין מזמינה סבב פגישות היכרות עם כל בכירי הארגון, וגם תורו של רון שכטר הגיע. שכטר לא אנונימי בנתיב – מאחוריו כמעט עשרים שנות ניסיון, הוא חנך דור של קונסולים ואחוזי ההצלחה שלו בבג"ץ בעתירות של זייפנים הולכים לפניו. כולם יודעים שאצלו אין עיגולי פינות, וזו כנראה נורה אדומה בשביל בריסקין. "ספר לי על התחום הקונסולרי", היא אומרת לו בפגישה. שכטר סוקר בפניה את העבודה, האתגרים וכוח האדם. היא מודה לו ונפרדת לשלום. הפגישה הבאה כבר הייתה פחות מנומסת. "אני לא מצליחה להבין", שכטר טוען ששמע מפיה, "בא אדם לקונסול עם תעודת לידה לא מקורית וכתוב שאחד מהוריו יהודים, למה הקונסולים מבקשים ממנו עוד מסמכים?"
שכטר המום, הוא מנסה להסביר עניין די אלמנטרי בעבודת הקונסולים. תעודת לידה לא מקורית במקום תעודת שאבדה כביכול היא נורה אדומה. פעמים רבות היא רמז לרמאות של כאלה שאינם זכאי חוק השבות, שמשתמשים בתעודה חלופית שהיא קלה יותר לזיוף. בריסקין מקשיבה אך לא משתכנעת. "זה לא מה שאנחנו צריכים", היא עונה על פי הנטען, ומוסיפה: "צריך לצמצם את כמות הביקורים של אנשים בשגרירות".
שכטר לא נעתר לדרישה. הוא המשיך בעבודת הבירור, שומר על שערי הארץ מפני רמאים ומסיגי גבול. אבל לפתע החלו להיערם על דרכו המקצועית מכשולים.
כאמור, המינוי של שכטר לתפקיד ראש התחום הקונסולרי המתין לאיוש משרת היו"ר שיקדם את המכרז. בריסקין אכן הרימה את הכפפה, והודיעה לשכטר על בשורה אפילו טובה יותר ממה שציפה: היא הצליחה לקבל מנציבת שירות המדינה דרגה של ראש אגף, שנחשבת לבכירה ומתגמלת יותר בשירות המדינה, והוא מוזמן לגשת למכרז. שכטר שמח לשמע הבשורה, והגיש את מועמדותו הבטוחה לכאורה. אך עד מהרה מתבררת לו התמונה האמיתית. קונסולים צעירים ממנו מספרים לו בחשאי שביקשו מהם להגיש מועמדות לתפקיד. בתחילת שנת 2018 הוא גם מגלה שאחד מהם, שלמעשה למד את רזי המקצוע משכטר עצמו, גם עשה זאת וזכה במכרז. גנאדי פולישצ'וק שמו, עובד השגרירות הישראלית בקייב, הוקפץ עם פחות ותק, פחות השכלה רלוונטית, פחות ניסיון ופחות קבלות לתפקיד ראש האגף הקונסולרי במקום שכטר.
את ההשלכות המקצועיות והכלכליות עליו הוא מבין מיד: מאחר שתפקיד ראש תחום בוטל לטובת הדרגה הבכירה יותר של ראש אגף, שכטר נותר עובד ללא תקן רלוונטי. זה הוריד אותו אוטומטית בכמה דרגות, למעמד של ממונה באגף. מבחינה כלכלית שכרו ותנאיו הורעו, אך גם מבחינה מקצועית הוא הושפל בצורה חריפה. פרט לדחיקתו למטה בסולם הדרגות, גם התפקיד החדש שקיבל היה עלבון לכישורים המוכחים שלו. היה זה עיסוק בהעברה של ניירת בעיקר, בלי שום ביטוי לניסיון ולמקצועיות שצבר.
אבל שכטר לא התייאש. הוא הבין שמן הסתם יש מי שהניחו שבשלב הזה הוא יפרוש מעצמו ויניח למפעל האשרות להתנהל בקצב הרצוי, ודווקא בשל כך החליט להילחם על דמותה של נתיב שיקרה כל כך לליבו. הוא ניצל את הקביעות שמקנה לו מעמדו כעובד מדינה, והחליט להישאר בארגון בכל מחיר.
התיק נסגר מהר מהצפוי
עם תיק קטן ובו כמה חפצים אישיים יורד רון שכטר במעלית עם שלושה שוטרים. הם מלווים אותו לרכב סמוי. "לאן נוסעים?" הוא שואל. "להב 433", עונה אחד השוטרים ביבושת. זה שם ששמע רק בחדשות, לא משהו שהעלה בדמיונו שקשור אליו או לעבודתו. בתוך זמן לא רב, הרכב חונה ברחבה שלפני הבניין המפורסם.
טביעות אצבע, צילום פנים, שאלונים, מסמכים – שכטר עובר את כל הפרוצדורה כאחרון הפושעים. בחדר החקירות הוא מתנפל בשאלות על החוקרת, צמא להבין מה מתרחש כאן בכלל. "אדוני, אתה חשוד בקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים", היא מטיחה בו. שכטר המום, אין לו קצה חוט במה מדובר. הוא מבקש לשאול מי התלונן עליו ומה האירוע שבו מדובר, אך החוקרת מהסה אותו. כעת היא שואלת את השאלות.
12 שעות מאוחר יותר הוא שב לביתו ריק ושבור, אדם אחר מזה שיצא משם בבוקר. הוא מנסה לישון, להשכיח מעצמו את האסון החצי־דמיוני שהתרגש עליו. אך הדפיקות שהעירו אותו גם בבוקר למחרת סירבו להניח לו לשוב לשגרת חייו. "שלום אדוני, יש לך מכתב בדואר שליחים. תחתום לי כאן בבקשה". הוא נוטל את המכתב בידיו, ומזהה את הלוגו של נתיב. בתוך המעטפה ממתינה לו המכה הבאה. על פי החוק, עובד מדינה שנחשד בעבירה פלילית עלול להיות מושעה מעבודתו. אי לכך, הוא מוזמן לשימוע אצל יושבת ראש הארגון, שתחליט על המשך דרכו עד שיתבררו הדברים כדין.
בניגוד לכל ההערכות, גם אלו של עורך הדין ששכר לעצמו שכטר, הודעת המשטרה על סגירת התיק הגיעה מוקדם מהצפוי. ארבעה חודשים לאחר המעצר, ואחרי שעבר עוד כמה השלמות חקירה, הודיעה המשטרה לשכטר כי החשדות נגדו מבוטלים והתיק נסגר בעילה של חוסר אשמה פלילית. לא היה כלום כי אין כלום. הוא שב לעבודתו, המשעממת למדי, כשהוא נקי מכל רבב.
אבל גם כאן לא תמו התלאות. אחרי שהאפיק המקצועי וגם האפיק הפלילי נחלו כישלון בניסיון להרחיק את שכטר מנתיב, הגיע תור האפיק המשמעתי. אחת לכמה זמן מתחילות לנחות בתיבת המייל הארגונית של שכטר הודעות מראש הארגון וראש האגף לסירוגין. תלונות שונות ומשונות מופנות אליו, לעיתים תלונות שנראות לו מופרכות לחלוטין ולעיתים כאלה שמתבססות על אירועים אמיתיים. בכמה מהמקרים הוא מוזמן לבירור באגף המשמעת של נציבות שירות המדינה, ועונה בכנות על כל השאלות שנשאל. הם לא באמת מופנים אליו, המכתבים, אלא נאספים לקראת מהלך גדול יותר שיתפוצץ בפניו בהמשך.
בתחילת החורף הקודם פרצה המלחמה באוקראינה, ובחסותה מצאו את עצמם עשרות אלפי יהודים בסכנת חיים. מדינת ישראל, כמובן, הייתה שם כדי לאתר ולמלט אותם ארצה, כשנתיב שמה את עצמה בחוד החנית. גם במקרה הזה ישנם טרמפיסטים שמנצלים את המצב כדי לשפר את חייהם ולהסתנן לישראל למרות שאינם זכאים לכך על פי חוק. שכטר, שבימים כתיקונם הורחק מהצמתים האלה, מבקש מבריסקין לנהוג במצב חירום כבמצב חירום, ולהפתעתו נענה בחיוב. הוא עולה על מטוס למולדובה, ומנהל מהגבול בינה ובין אוקראינה את מערך הקליטה ומתן האשרות ליהודים.
במשך חצי שנה שכטר חי על הקו שבין ישראל למולדובה ופולין. הוא מבלה שבועות ארוכים ובודדים בערים האירופאיות, פוגש מועמדים לעלייה ודיפלומטים מקומיים, וחוזר לתקופת הזוהר שלו כמקצוען מספר אחת בתחום. הניסיון שלו מימי המלחמה בגאורגיה עמד לו גם במלחמה הזאת, והוא מהלך על התפר העדין שבין סיוע לפליטים היהודים ובין הצבת מחסום בפני הרמאים. בסוף אוגוסט הוא חוזר, פותח את תיבת המייל המקצועית שלו שכמעט לא הייתה בשימוש, ופניו מחווירות למראה ההודעה שממתינה לו שם.
"הוגשה נגדך תובענה לבית הדין למשמעת בירושלים", נכתב בה, מתחת לכותרת "נציבות שירות המדינה, אגף המשמעת". "נציב שירות המדינה שוקל את השעייתך מתפקידך עד לתום ההליך המשמעתי נגדך". כאב חד מפלח את ליבו של שכטר. הוא מבין לאן הדברים הולכים. הוא גם מכיר את התלונות שהוגשו נגדו, ובכל זאת שב וקורא את כתב התובענה שצורף למכתב.
שלוש עבירות משמעת נטענות בתובענה. הראשונה היא השתתפותו של שכטר במיזם שנקרא 'אסגרדיה', מין משחק פנטזיה חובק עולם שמשתתפים בו חברים ממדינות שונות. הם בונים יחד, כשעשוע, אומה חדשה שתקים ציוויליזציה בחלל החיצון. שכטר נסע למפגשים של הקהילה, קיבל לידיו כספים להוצאות שהוציא על הפעילות ופגש דמויות שונות שקשורות אליה. על פי כתב התובענה יש בהשתתפות בקהילה זו חשש לניגוד עניינים לנוכח עבודתו בשירות מדינת ישראל, ובכספים שקיבל יש משום משכורת נוספת האסורה לעובד מדינה.
העבירה השנייה שמתוארת היא העברת מסמכים למשפחות בתהליך קליטה, שנעשתה שלא דרך הפרוצדורה המקובלת. במקום שיבקשו בעצמם ממי שצריך לבקש, שכטר נתן להם ידנית וביוזמתו את המסמכים למלא. העבירה השלישית היא נסיעות פרטיות שביצע לחו"ל במסגרת ימי חופשה, שעליהן אומנם דיווח לשב"כ אך לא דיווח לממונה עליו. כלומר, דיווח על הנסיעה אך לא על היעד.
ריח עז של דקדקנות מיוחדת נודף מכתב התובענה הזה. חוק שירות המדינה הוא חוק, אין ספק, אך גם אם הסעיפים המנויים בכתב התובענה נכונים - הם משדרים גלים של אכיפה בררנית, סעיפים קטנוניים שלא היו נטענים נגד כל עובד. שכטר ניסה לשכנע שהוא לא הנבל בסיפור, שהכול פוליטי ומנוּוט לפי מטרותיו של ליברמן, אך בנציבות לא שעו לטענותיו. גם התחקיר ששידר דרוקר ב'המקור', ובו טענות שבוודאי לא הומצאו על ידי שכטר בשל מצוקה, לא שכנע את בית הדין המשמעתי שבריסקין היא הבעיה. ההחלטה נפלה, ושכטר הושעה מתפקידו עד תום ההליך.
התקווה – אבי מעוז
בשלושת החודשים האחרונים יושב שכטר בבית ונלחם במסגרת ההליך המשמעתי על טוהר שמו. הייצוג המשפטי היקר והסיום העגום של עשרות שנות שירות מסור למען המדינה לא מיטיבים עמו. ובכל זאת, בשלושת החודשים האלה חל בשורות הארגון שינוי הרה גורל, שעשוי לבשר טובות לשכטר ולמדינת ישראל כולה. סגן השר אבי מעוז, יושב ראש מפלגת נעם, קיבל לידיו את האחריות על הארגון בתוך משרד ראש הממשלה. כאמור, למעוז יש היכרות טובה וארוכת שנים עם הנושא ועם העוסקים במלאכה, ולא בכדי דרש את השליטה על הארגון החשוב. בראיונות שונים, ביניהם לעיתון זה, הצהיר כי הוא הגיע לתפקיד כדי לבצע שינויים ולהדק את הפיקוח על כניסת זרים לישראל.
גם למקרה של שכטר, שאותו הכיר בשנות התשעים המאוחרות, התייחס מעוז. עוד לפני הבחירות, בסוף אוקטובר האחרון, שלח מכתב למבקר המדינה בדרישה להעניק לשכטר מעמד של חושף שחיתויות, וחלף העמדתו לדין - לחקור דווקא את בריסקין ואת מעורבותה של מפלגת ישראל ביתנו בארגון. בהמשך, באמצע נובמבר, חזר מעוז על הדרישה, הפעם כשהוא קרוב מאוד לתפקיד הממונה על נתיב. בחודשיים שחלפו מאז, הגלגלים במשרד המבקר לא מיהרו לנוע. נכון לבדיקה שנערכה השבוע, במשרד המבקר לא ידעו לדווח על התקדמות קונקרטית בעניין. שאלנו את מעוז על הצעדים שהוא מתכוון לנקוט בעצמו נגד בריסקין ומדיניות הארגון בכלל, אך הוא העדיף שלא לפרט את תוכניותיו.
מלשכת הקשר נתיב נמסרה תגובה הדוחה את הטענות המובאות בכתבה נגד נטע בריסקין ושותפיה בארגון. לגבי הטענה כי בריסקין הבהירה לשכטר שיש להקל את הבדיקות על מבקשי האשרה במדינות השונות נמסר: "כל בדיקות הזכאות מבוצעות בהתאם לנוהל הקונסולרי אשר אושר על ידי הרשות המוסמכת, רשות האוכלוסין וההגירה, ובכפוף להנחיות הרשות בלבד".
לגבי הטענות על מינויו של פולישצ'וק במקום המינוי המתבקש של שכטר לתפקיד ראש האגף נמסר: "מר פולישצ'וק נבחר במכרז בהתאם לכל דין, ואת השאלות בעניין זה ניתן להפנות לנציבות שירות המדינה".
לגבי הטענה כי בריסקין ופולישצ'וק נטפלו לשכטר בתלונות משמעתיות דקדקניות כדי לגרום להשעייתו נמסר: "השעיית העובד המוזכר בכתבה נעשתה בסמכות הנציב העומד בראש נציבות שירות המדינה, וזאת לאחר בדיקות מקיפות של אגף החקירות והמשמעת. יצוין כי העובד הגיש לבית המשפט השגה בדבר השעייתו, אך השופט דחה את השגתו".
תגובת נציבות שירות המדינה: "כנגד רון שכטר הוגשה תובענה משמעתית חמורה, בהמשך לחקירת משמעת שהתקיימה בעניינו. לאור חומרת התובענה, ולאחר שהתקיים למר שכטר שימוע, החליט נציב שירות המדינה להשעות אותו עד לתום ההליכים. מר שכטר הגיש לבית הדין לעבודה בקשה לצו מניעה כנגד החלטת הנציב. בקשתו זו נדחתה על ידי בית הדין לעבודה, אשר אישר את השעייתו.
"באשר לטענות ביחס למינויה של ראשת נתיב ושינוי הקריטריונים לקבלת מעמד בישראל – מדובר בהחלטות של נבחרי ציבור אשר אינם כפופים לנציבות שירות המדינה, ולכן אין לנציבות סמכות לבחון טענות כנגדם, גם אם היה מוצג בנושא בסיס עובדתי כלשהו. יצוין כי לאחרונה הוגשה פנייה בנושא אל היועצת המשפטית לממשלה על ידי ארגון חותם, ולפיכך סוגיה זו תיבחן מן הסתם על ידי הגורמים הרלוונטיים במשרד המשפטים".
****