האגדה מספרת שכאשר עמדו בני ישראל מול הר סיני הם האזינו לעשרת הדיברות ביראה ובדממה, עד שאחרי הדיבר החמישי מישהו באחת השורות האחרונות לחש לזה שלידו: "תגיד, מה הקשר בין שני הדיברות האחרונים?"
"מה?" לחש ההוא שלידו, שגם ככה היה קצת עפוץ כי הכול קרה ממש מוקדם בבוקר.
"לא הבנתי מה הקשר בין הדיבר הרביעי לחמישי", אמר ההוא.
"מה היה הדיבר הרביעי?"
"זכור את יום השבת לקדשו".
"והחמישי?"
"כבד את אביך ואת אמך".
"נו ברור", אמר העפוץ, "אל תיכנס הביתה בדיוק כשאמא שלך שוטפת לכבוד שבת".
"למה?" שאל ההוא.
"סכנת נפשות".
"בטוח?"
"למה לדעתך הדיבר הבא הוא לא תרצח?"
מאז ועד היום, בכל פעם שילד יהודי עושה את דרכו הביתה נתקפת אמו בדחף בלתי נשלט לקחת לידיה מגב וסמרטוט, ועשר דקות אחר כך פותח הילד את הדלת וחוטף מאמו מי שבירך גדול. כמאמר חז"ל: קשה כניסתו של אדם לבית שטוף כקריעת ים סוף. נכון, אמא שלו כנראה לא תרצח אותו, אבל כשהוא יגדל הוא יעשה את אותו הדבר לאשתו ואז זה כבר סיפור אחר לגמרי. גבר תמיד יחזור הביתה באמצע השטיפה, ואז אשתו תשטוף אותו ותעמיד אותו במקומו, זאת אומרת עם רגל אחת באוויר ורגל שנייה על קצה המרצפת, משם יהיה אסור לו לזוז עד שתיגמר הפעילות השוטפת. שנאמר: נקי יהיה לביתו.
גם האישה תמיד תחזור הביתה בדיוק עשר דקות אחרי שהגבר שלה התחיל לשטוף את הסלון, אבל הוא, בניגוד אליה, לא יעשה מזה עניין, הן מפני שהוא פוחד ממנה והן מפני שמבחינתו לא כל כך נורא אם יהיו על הרצפה כמה כתמי בוץ. או שבין כתמי הבוץ תהיה קצת רצפה מבהיקה. תלוי איך מסתכלים על זה.
הגבר לא מתעסק בעניינים שבגובה הרצפה, מבחינתו מה שחשוב הוא שהמכונית שלו תהיה נקייה וכל השאר המלצה בלבד. אצל האישה זה בדיוק הפוך – הבית הוא קודש קודשים, המכונית היא כלי קיבול לטישואים משומשים. בעיני האישה, מכונית היא בסך הכול חפץ. מבחינת הגבר, המכונית היא המקום האחרון עלי אדמות שבו עוד נותנים לו להנהיג משהו. אז מה הפלא שהוא חוטף ג'ננה כשהוא נכנס למכונית ושוב מוצא במבה עבשה על ההגה, ופל חצי אכול מתחת לידית ההילוכים ובוץ מרוח בנדיבות על הריפוד?
"תוציא את הילדים מהגן בגשם, אחר כך נראה אותך מתלונן על בוץ", אומרת לו אשתו.
פרס ישראל לפיתוח מטריות
כאילו שהגבר אף פעם לא מוציא את הילדים מהגן. בינינו, זה לא כזה קשה: מגיעים לגן, לא מוצאים חנייה, מתעצבנים על ההורים שעומדים בחנייה כפולה. עושים סיבוב, עדיין לא מוצאים חנייה, עומדים בחנייה כפולה ומחכים שמישהו ייצא. אף אחד לא יוצא, כי כולם עומדים ליד השער של הגן בגשם ומחכים שמישהו יפתח. בסוף הגבר חונה במעלה הרחוב, רץ אל הגן, נזכר ששכח לקחת מטרייה. חוזר אל המכונית, לוקח מטרייה, הולך בגשם בלי לפתוח אותה כי מה קרה, כולה מים.
בכניסה לגן עומדות שתי אימהות ומנהלות שיחה ערה כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להיכנס. הגבר מבקש מהן סליחה, אבל הן לא שומעות אותו כי מאי רבותא, בקשת סליחה היא מצב הצבירה הטבעי של הגבר. אחרי חמש דקות הוא מצליח לסמן לבנו שהוא פה ולהתנצל בפני הגננת ששוב הוא איחר, אבל היא לא מגיבה להתנצלות כי מצב צבירה וזה.
"אבא", יוצא אליו הילד, "אבא..."
"איפה המעיל שלך?" שואל הגבר.
"אבא", ממשיך הילד, "היום..."
"איפה המעיל שלך?"
"היום..."
"איפה־המעיל־שלך?"
"היום..."
"המעיל שלך! איפה הוא?!"
"היום לא באתי עם מעיל לגן..."
טוב, כי בבוקר זרחה השמש והסיכוי שדווקא בארבע אחרי הצהריים ירד גשם נראה קלוש כמו הסיכוי שתגיע הביתה בדיוק כשאשתך שוטפת. לא נורא, זה רק כמה מטרים עד הגן של הבת ובכל מקרה הגשם יצא להפוגה, מה שלא מעניין את הילד שמתעקש לפתוח את המטרייה שלו. לבד. בלי עזרה. נגד כל הסיכויים. והרוח. העקשנות שלו ראויה לציון, באמת, היה מגיע לו פרס ישראל על עמידה במטרות ופיתוח מטריות אלמלא אמא שלו הייתה מתקשרת לדווח שאחותו בוכה בגן הסמוך כי, ובכן, אף אחד עדיין לא בא לקחת אותה.
המעיל והמעילה
ביציאה מהגן של הילדה תלויה שורה של מעילים. הגבר זוכר בוודאות שהמעיל של הבת שלו הוא בצבע אדום. או סגול. או ירוק. יכול להיות שהשם שלה רשום על הכיס הפנימי של המעיל, אבל לך תבדוק את זה עכשיו כשהבת שלך בוכה והגשם מתייפח והבן שלך מוציא לכל הסובבים את העיניים עם המטרייה שלו. זאת אומרת עם הקצה המחודד של השפיץ שלה. הגבר שולף מהשורה מעיל אחד ורוד, די בטוח שזה המעיל שלה אבל אולי בעצם לא, שתסלח לו בעלת המעיל על המעילה, במחילה. המעיל דווקא יושב בול על הילדה, אבל עכשיו היא גם דורשת כובע. בכיס של המעיל יש כובע צמר, אז אולי זה בעצם כן המעיל שלה. הוא חובש את הכובע על ראשה. השערות שלה מסתבכות בו. הקוקיות שלה מתפרקות. הנה היא שוב בוכה. גם הגשם. הוא פותח את המטרייה ומרים את הילדה, אבל היא רוצה להחזיק את המטרייה לבד לבד, כמו אחיה. ככה הם הולכים שלושתם עקב בצד אגודל בגשם – ילדה קטנה עם מטרייה גדולה, ילד שמוציא לכולם את העיניים, ואבא אחד רטוב ויגע שעוד רגע עומד להשתגע, או אולי כבר משוגע, הוא לא ממש יודע.
אחרי חמש דקות של הליכה בזיגזג הם מגיעים למכונית. סדר הפעולות הנכון עכשיו הוא כדלהלן: דלת נפתחת, מטרייה מתקפלת, ילד נכנס, דלת נסגרת. רק שהילד טוען שהמטרייה חייבת להישאר פתוחה גם בתוך המכונית, אחרת היא תשפריץ לכל הכיוונים ואבא לא אוהב שעושים לו בוץ באוטו.
"בסדר... לא... נורא... " לוחש האב המותש ומקפל את המטרייה יחד עם הילד, הולך עם הילדה לצד השני, מכניס אותה, מקפל את המטרייה שלה, סוגר את הדלת, חוזר לצד שמאל, פותח את הדלת, סוגר את המטרייה שהילד שוב פתח, מתיישב ליד ההגה. הילד מזכיר לו שהוא שכח לחגור אותם. הגבר יוצא מהאוטו, חוגר צד אחד, חוגר צד שני, מבקש מהילד להפסיק לדקור את אחותו עם המטרייה. הילד הממושמע מפסיק להציק לאחותו, ומרגע זה והלאה תוקע את המטרייה הסגורה רק בגבו של אביו שנוהג עם הזרם, אם אפשר לכנות ככה את שפעת המים שנשפכת ממנו אל כל רחבי תבל.
"אבא", שואל הילד בזמן שהגבר מחנה את המכונית המלוכלכת, "נכון שבשבת לא הולכים לגן?"
"נכון מאוד", אומר הגבר, ופתאום מבין שזה כיבוד ההורים האמיתי, הקשר האמיץ שבין הדיבר הרביעי לחמישי. אין על התורה שלנו, הוא חושב בהתפעלות בזמן שהוא והילדים פלוס עשרה קילו בוץ פותחים בסערה את דלת הבית, היישר אל מקווה המים הזכים של הסלון שאשתו בדיוק שוטפת.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
****