הכול התחיל כשבנצי הודיע קבל עם ויעקביני שבקרוב תתקיים תחרות החמין השנתית ושכולם מוזמנים ליטול בה חלק. סחבק כבר כתב בעבר טור או שניים על חמין, כך שידעתי שכמו בחמין עצמו גם באירוע יהיה בעזרת השם המון בשר. אז עשיתי אוזני כאפרכסת. בנצי הסביר שכל המתפללים מוזמנים להכין את החמין המוצלח ביותר שלהם, ושהשופטים יקבעו איזהו החמין שעלה על כולנה. מיד זינקתי כנשוך נחש וכלחוך השור את עשב השדה.
"ומי ממנה את השופטים האלה???"
"סליחה?"
"שמעת אותי טוב מאוד, מי ממנה את השופטים שקובעים לכאורה מה החמין הטעים ביותר?"
"השופטים של השנה שעברה ישפטו גם השנה, ואם הם רוצים הם מוזמנים לצרף אליהם עוד שופטים".
"אהההה שופטים ממנים את השופטים! מאוד דמוקרטי!" עניתי בסרקזם. "אגב, זה היה בסרקזם", וידאתי שהציבור הבין, ומיד תכננתי את ההפיכה המשפטית הבלתי נמנעת.
ניגשתי אל יקי הגבאי והתחלתי לחמם אותו.
"שמע יקי, אתה הרי נבחרת להיות גבאי, מן הראוי שאתה זה שתמנה את השופטים לתחרות החמין. רק ככה נוודא שדעתם של חברי הקהילה אכן מיוצגת".
"אני לא כזה אוהב חמין", הוא עדכן, "וגם צריך לומר שמבחינה טכנית נבחרתי לגבאי רק כי אף אחד לא היה מעוניין בתפקיד".
"אתה נכנס איתי פה לקטנות, אתה צריך להסתכל על התמונה הגדולה - דעתם של מתפללי ישראל השנייה חייבת להיות מיוצגת".
"כולם אצלנו אשכנזים, על מה אתה מדבר?" יקי התחיל לאבד סבלנות.
"קודם כול, אני די בטוח שצחי הוא חצי מזרחי", הבהרתי ליקי את חומרת הטעות שלו, "אבל זו לא הנקודה - הרי גם אני בעצמי אומר נקדש את שמך וגם נשאר לשיר הייחוד אחרי ערבית של כיפור. אבל אני עדיין ישראל השנייה קלאסי".
"באיזה מובן בדיוק?"
"במובן הזה שהחמין שלי אף פעם לא עבר את מבחן השופטים, איך אתה מסביר את זה?"
"אולי החמין שלך פשוט לא טעים".
"הבדיחה עליך ידידי, אני מעולם לא השתתפתי בתחרות חמין!" הכרזתי כמנצח וניגשתי לחמם את שאר המתפללים, בראשם צחי כמובן.
"צחי אתה חצי מזרחי, נכון?" פתחתי איתו בשיחה הכי בקז'ואל.
"מה קרה, כבר מימונה?" הוא ענה ברפלקס שמשקף עד כמה מתפללים כמוהו וכמוני מופלים לרעה במניין הזה.
"אתה לא חושב שנכון שיקי ימנה את השופטים לתחרות החמין?"
"אני לא כזה אוהב חמין", הוא עדכן.
"זו לא הנקודה!" התעצבנתי, "הנקודה היא שהאליטות שוב מחליטים בשבילנו".
"ואתה לא מהאליטות?" שאל צחי.
"נשמה, אני אומר מילים כמו נשמה", נעלבתי.
"אה נכון, בטח", אישר צחי, "בכל מקרה, תעשה מה שאתה רוצה יעקבי. שחרר אותי".
לא יכולתי שלא לשמוע את הזעקה בקולו. וכן, בהחלט תכננתי לשחרר אותו. הו הו איך שאני אשחרר אותו.
חמש דקות אחרי תום השיחה עם צחי כתבתי בווטסאפ של הקהילה שבעקבות הכאב שחשים מתפללים רבים בבית הכנסת ובראשם צחי, ובעקבות תחושת השליחות שחשים גבאים רבים ובראשם יקי, הוחלט שהמתפללים הם אלו שיבחרו את השופטים השנה באמצעות צוות הגבאים.
"אם זה ככה, אני לוקח את התרומות שלי ועובר להתפלל אצל התימנים", הכריז לנדסברג ברפלקס משלו, "ואז נראה מאיפה תביאו כסף להרחיב את העזרת נשים".
"סע לשלום!" כתבה לו בחזרה אשתו של בורג, "כשאתם כל החורף עשיתם קבלת שבת בנוסח קרליבך אנחנו לא פצינו פה ולא איימנו לשבור את הכלים! אבל הסיפור האמיתי פה הוא לא חמין, הוא על שליטה במוקדי הכוח".
אני חייב לומר שהופתעתי מההתגייסות של גברת בורג לסיפור הזה. למפרע יתברר שהחמין של בורג תמיד מגיע למקום האחרון בתחרות. אבל למהפכה מוצדקת יכול להיות יותר ממניע אחד.
"אם הרפורמה הזאת תעבור, אנחנו לא נכבד את הכרעת השופטים ולא נכיר בחמין המנצח כחמין הכי טעים", כתב בנצי ביובש שהתחרה רק ביובש של החמין של גברת בורג לעיל.
"לך תאכל לקרדה בחושך", ירה חזרה אדון פרץ, שלא ממש היה סגור על מה רבים אבל ידע אינסטינקטיבית להתיישר עם הצד הנכון של המתרס.
מפה לשם רב בית הכנסת נזעק לפשר בין הניצים.
"חברים יקרים", הוא כתב בקבוצה, "אני מציע לזכור שבית הכנסת הוא קודם כול מקום להתפלל בו יחד. כל האירועים החברתיים מסביב הם לא עיקר העניין וחבל לעשות מהם יותר ממה שהם".
ההודעה של הרב גררה אחריה דממה של דקות ארוכות, שלאחריהן הוא הועף מהקבוצה באקט נדיר של הסכמה קהילתית.
"מה כל כך אכפת לך מתחרות החמין, אתה הרי אף פעם לא משתתף", הקניטה אשתי קצרת הרואי. אבל הדברים התנהלו בדיוק לפי התוכנית.
הוויכוחים וההקנטות נמשכו עד ליום התחרות ממש, שאליו הגיעו כל המתפללים מתוך תחושה שהם ושכמותם הם אלו שצריכים לשבת בשולחנות השופטים. מה שהוביל באופן טבעי לכך שאף אחד לא הכין חמין לתחרות. אף אחד חוץ מסחבק, כמובן.
בחיוך של מנצחים התייצבתי לתחרות עם סיר ביד מתוך אמונה שהנה, סוף סוף אוכל להתכבד בזכייה בתחרות חמין.
לצערי, גברת בורג שתהיה בריאה חשבה את אותו הדבר בדיוק והגיעה עם החמין המיובש שלה גם כן לעמדת השופטים העמוסה לעייפה.
מילא, גם מקום שני זה מכובד.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
****