מנפלאות מרים
אני כותב את השורות הללו במוצאי שבת בשלח, אחרי שבת בירושלים עם מרים פרץ מטעם אתר 'ישיבה'. שבתות מהסוג הזה מפליאות אותי. אנשים חוסכים כסף. הם יכולים ללכת לאיזו חופשת בטן־גב ולשכוח מהעולם, אבל תחת זאת בוחרים בנופש לימודי של שיעורים והתרוממות רוח. מלאה הארץ דעה את ה', וזה קורה מול העיניים.
שמעתי את סיפורה של מרים אולי עשרות פעמים. יש חלקים בסיפור חייה שאני כבר יודע בעל פה ויכול להשלים בעצמי, ובכל זאת אני מוכן לשמוע אותו שוב ושוב, כל פעם מחדש. כי זה לא התוכן, זה הרבה מעבר לזה. מדובר בפלא האנושי של אשת אמונה שלא באמת עונה לקריטריונים הקלאסיים ולכל הסטיגמות של אשת אמונה. אבל היא כזו בדיוק, ובגבורת נפש ואמונת אמת היא מצליחה שוב ושוב לסלול דרך בסערות החיים. כולנו מכירים את המשפטים הידועים על המשבר שהוא גם מושב היולדת ועל נתינה כמרפא לשבורי לב, אבל אצל האישה הזאת לא מדובר בקלישאות נבובות. משפטים חסרי לב מקוממים אותה. אצלה אלה החיים. את אתגרי החיים שלה שאף אחד לא יחווה על בשרו חלילה, אבל הדרך שבה היא בוחרת להסתכל בחיים היא שיעור. אתה יוצא מהשיחה שלה ופתאום צרותיך מקבלות פרופורציות. אתה יכול לבחור לראות את החיים על הטוב שבהם ולא להניח לרע להסתיר. אתה בעיקר יודע שיש כוח בכל אדם לקום מכל דבר. גם בך.
מפליא לא פחות איך האישי שלה מתערבב כל הזמן בלאומי. איך היה חיים גורי נוהג לומר? שלומי כשלום עמי. היא מלאת אהבה לעמה, וקשורה לכל חלקי הפאזל שמרכיבים אותו, וכשהחלקים הללו ממאנים להתחבר זו צרה אמיתית בשבילה. אולי בגלל זה, בצד תחושת הגבהים שאיתה יצאתי מהשבת, התגנבה גם מחשבה נוגה על הפאזל הזה.
מנפלאות הדרבי
אחד הדברים הכי תמוהים בעולם הספורט הוא הדרבי. אם תשאלו כל אוהד תל־אביבי, ירושלמי או חיפאי, כולם יענו אותו דבר: האליפות חשובה להם, גם הגביע. חשוב יותר שהיריבה העירונית לא תיקח את התואר, אבל הכי הכי חשוב: לקחת את הדרבי. ולמי שלא מכיר: דרבי הוא תחרות בין שתי קבוצות מאותה עיר או אזור. ככה זה, אני יודע, וזה הפוך מכל חוקי ההיגיון. למה שתל־אביבי יעדיף חיפאי על פני תל־אביבי אחר? למה לא יעדיף קבוצה אחרת מעירו? בירושלים זה מעורבב גם בפוליטיקה, בית"ר-הפועל, ימין ושמאל. אבל זאת לא הנקודה שתפצח את שיגעון הדרבי, שהרי השנאה בין אוהדים בדרבי היא נחלת אוהדי העולם כולו. איטלקים, אנגלים, יוונים, לכל אוהדי הספורט יש משאלה אחת: לנצח בדרבי.
וזה ככה לא רק בספורט. את רוב השירות הצבאי שלי עשיתי בלבנון. ימים קשוחים, שיירות בדרך למוצבים החודרים לעומק השטח מתבטלות בגלל מטענים בדרכים, פעם אחת אפילו עלתה השיירה שלנו על מוקש. ובכל זאת, מספר הפצועים הגדול ביותר היה ביום שבו הצנחנים החליפו בקו את גולני. אנחנו, השריונרים, לא היינו בעסק, זה היה דרבי של חי"רניקים. מילה לא במקום באדום, מילה לא במקום בחום, וממילים למכות. אחרי התגרה כמה פצועים, כמה לכלא. דרבי אמיתי.
זה ככה גם ברוח. פעם היה דרבי חרדי בין חסידים למתנגדים. נשארו משקעים ועד היום שתי מפלגות, אבל נדמה שהדרבי הסוער הוא בתוך החסידויות עצמן, עם התפצלויות וקרבות ירושה כשלא ברור מי ימשיך את האדמו"ר. גם בישיבת פוניבז' הליטאית כבר לא מתנגדים לחסידים. יש שם קרב פנימי עקוב משמות עצובים, השונאים והמחבלים – מי צריך בעיות מבחוץ כשהדרבי הכי חם בוער בפנים.
ובציונות הדתית? פעם חשבתי שכאן זה אחרת. ממש לא. קטטות ומחלוקות, וככל שיותר קרובים יותר מתכתשים. איכשהו הדרבי הכי חם הוא בין מרכז הרב להר המור. הכי קרובים בהשקפה, צריך מיקרוסקופ בשביל לזהות מה הם ההבדלים בין שני המחנות ואלף גלגולי אגודל בשביל להסביר את הדקויות, אבל זה לא מפריע לאוהדים לזרוק אבוקות במהלך הדרבי, ולא רק לאוהדים. סיפר לי מישהו בהתרגשות שחזר מחתונה כזאת שהחתן ממרכז והכלה מהר המור והיו חששות, אבל היה שמח באמת. הוא סיפר לי בעיניים בורקות, חשב שזה ישמח אותי. ולי רק מתחשק לבכות. איך הגענו למצב שתלמידי הרב קוק, הרואה הענק של החיבורים, מתפלגים ככה, איך? מנפלאות הדרבי המיותר.
מנפלאות התקופה
לשפשף את העיניים ולא להאמין: שר החוץ של ישראל טס לסודן כדי לחתום על הסכם שלום עם מדינה מוסלמית נוספת. ומה שהכי מפתיע הוא שזה כבר בכלל לא מפתיע. הסכם עם מרוקו, הסכם עם איחוד האמירויות, בחריין כבר בפנים וערב הסעודית בפתח. נכון, יש לנו מזמן הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אבל הפעם זה נראה אחרת, כאילו יש גם שלום, לא רק הסכם או הבטחה חלולה לא להילחם עד שיצברו שוב כוח. כל מי שמבקר בדובאי מרגיש שהישראלים רצויים שם. באירופה הולכים שומרי מצוות רבים בלי כיפה מחשש לאנטישמיות, שם חובשים כיפה בגאון. משהו מהותי השתנה. כשהיסטוריה מהסוג הזה מתרחשת לנגד עינינו, שווה לחשוב על נבואות שנראות רחוקות כל כך, כמעט חסרות סיכוי, על דבר מקדש בראש ההרים שאליו ינהרו כל הגויים, על אגודה עולמית אחת ועוד רבות, ולדעת: הכול יקרה, כל הטוב הזה עוד לפנינו. הרי גם כאן התגשמה סוג של נבואה.
מערכת היחסים בין יצחק לישמעאל מתחילה רע מאוד. ישמעאל מצחק את יצחק, על פי חלק מהמפרשים זה הוא שמתחזק את תאוריות הקונספירציה של ליצני הדור – זו הטוענת שיצחק הוא תינוק שנאסף מן השוק ואינו בנם של אברהם ושרה, או זו הטוענת כי יצחק אינו אלא בנה של שרה מאבימלך. החשבון פשוט: אם יצחק הוא בנו של אברהם - הרי שישמעאל הוא בן השפחה, אבל אם יצחק הוא בנו של אבימלך - הרי שישמעאל הוא לבדו ממשיך הדרך. על כן בהתמדה הקפיד העולם הערבי שלא להכיר בישראל.
אבל התורה כבר סימנה את המהפך, ותיארה את לווייתו של אברהם כך: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". הקדימה התורה את יצחק לישמעאל, אומר רש"י על פי המדרש, כדי לומר שבסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה והקדים את יצחק לפניו.
הדרך עוד ארוכה עד שהפלא הזה יתממש לגמרי, בינתיים בעיקר העולם המוסלמי הסוני הוא שמתחיל להכיר בנו ולחפוץ בקרבתנו. וגם אצל הסונים הדרך ארוכה, הרי החמאס ודעאש גם הם סונים. ובכל זאת, מי היה מאמין לפני שנים בודדות שדגלי ישראל יעטרו פירות וירקות בשוק המקומי של דובאי באיחוד האמירויות? מי חשב שיבואו ימים שישראל תהיה ערבה בבנק הבינלאומי להלוואות שלוקחת מצרים כדי לסבסד את מחיר הלחם לאזרחיה הרעבים? הנה ימים באים. המשך יבוא. בחדרים עלומים כבר נכתבים הפרקים הבאים.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***