מועד הגירוש מגוש קטיף התקרב, והרב אברהם וסרמן, ר"מ בישיבת רמת גן ורב קהילה בגבעתיים, הגיע עם ראש הישיבה הרב יהושע שפירא וקבוצת תלמידים ליישוב מורג. לקראת יום הגירוש מונה הרב וסרמן לאחראי על בית הכנסת. "בחרתי לומר עם הציבור שהיה שם את ההושענות של הושענא רבה, שיש בהן עוצמה מיוחדת, והן מרגשות אולי יותר מכל תפילות הימים הנוראים", הוא משחזר, "המשכנו בסליחות ספרדיות, י"ג מידות, ועוד ועוד. הבכיות והזעקות עלו לשמיים".
הראשונים שנכנסו לבית הכנסת היו כמה קצינים בכירים. "הם שאלו אותי מתי נתפנה, ועניתי שאין לנו כוונה כזו. אמרתי שיש להם אפשרות לעשות כאבנר ועמשא בשעתם, שהיו מוכנים להוריד את הדרגות ובלבד שלא להרוג את כהני נוב בפקודת שאול. זה לא עזר".
כשניסיונות השכנוע לא צלחו, הגירוש החל. את הרב עצמו השאירו אחרון, בכל זאת תפקיד של רב. הוא ביקש מלובשי המדים עוד כמה רגעים ביחידות בבית הכנסת. "ליד ארון הקודש שפתחנו לרווחה השתטחתי על הרצפה, ייללתי וזעקתי", הוא מספר וקולו נרגש גם כעת, 18 שנים אחר כך. "רק להיזכר בזה חונק לי את הגרון", הוא מתנצל, וממשיך: "ביקשתי סליחה מה' יתברך על שלא זכינו לשמור על הארץ שנתן לנו. על שיהודים מגלים את אחיהם ומחריבים במו ידיהם את יישוביהם.
"כשהוצאתי החוצה היה על העיניים שלי מסך של דמעות, לא ידעתי שאנחנו הראשונים לגירוש ושבכל הרשתות מצלמים אותנו. פתאום ראיתי לידי כתב שרצה לראיין אותי, הציג את עצמו בשם נחום ברנע. נזכרתי אז בעשרות הקדושים שנרצחו בידי פראים בשנים הארוכות של טרור, וזעקתי אל המצלמה: איפה כל הקדושים? את חלקם, כמו רבה של כפר דרום הרב שמעון בירן הי"ד, הכרתי אישית. האם הכול היה לשווא? זה נורא. בלתי נתפס".
אחרי שנסגר השער מאחורי רצועת עזה, והדמעות המשיכו להמליח את הפצע הצורב מאותו יום מר, גמלה אצל הרב וסרמן ההחלטה כי אי אפשר עוד להפטיר כדאשתקד. "בליבי החלטתי שמה שהיה שוב לא יהיה. שצריך לבחון הכול מחדש".
למרבה האכזבה הוא גילה כי גם החורבן חסר התקדים לא הצליח להזיז את הציונות הדתית מאזור הנוחות ההשקפתי. "רוב הציבור המשיך 'לזרום' גם אם בכאב גדול. אפילו שינוי מינורי שהציעו כמה רבנים בתפילה לשלום המדינה כדי לבטא את הבקשה להנהגה ראויה – נדחה על ידי הרוב המוחלט. אירוע בסדר גודל תנ"כי – חורבן וגירוש – לא יכול להישאר עם תגובה כזאת".
משראה כי אין איש, החל הוא עצמו ביצירת אלטרנטיבה רעיונית. "קצת אחרי הגירוש פרסמתי מאמר שבו כתבתי שלא נוכל להשתמש עוד ב'קלסרים הישנים', אלה שיש בהם דפי מקורות מצולמים וערוכים, שמהם לימדנו במשך שנים, בסמינריונים בבני עקיבא ובמדרשות ליהדות. משבר בסדר גודל כזה מחייב חשיבה מחודשת, אמירה חדשה".
בגין אינו המשיח
18 שנה חלפו מאז, ואת האמירה החדשה שהתרקמה בהדרגה אצל הרב וסרמן הוא תרגם לספר בשם 'נחש הנחושת', שיצא לאור לפני כשנתיים. לרגל כ"ב שבט, יום גוש קטיף במערכת החינוך שיחול בשבוע הבא, הוא מבקש לשתף בכמה מן התובנות העיקריות שאליהן הוא מכוון בספרו, כאלה שמעניקות קריאת כיוון חדשה לציונות הדתית ומרעידות באומץ את המוסכמות שעליהן היא נחה בשלווה במשך 75 שנות מדינה.
כדי להבין את התהליך ההיסטורי ששזר את יחסי הציונות הדתית ומדינת ישראל, חוזר הרב וסרמן כמה עשרות שנים לאחור, אל שנות גוש אמונים העליזות. "כתלמיד ישיבה תיכונית השתתפתי במבצעי ההתנחלות של גוש אמונים. זו הייתה חוויה מדהימה. ללכת לילה שלם בטור עורפי כשהנווט הוא מאיר הר ציון האגדי ולהגיע בבוקר ליער אום־צפא, שבו הוקם היישוב נווה צוף. הימים ימי התרוממות הרוח, שהייתה נפולה לאחר מלחמת יום כיפור".
עם עליית בגין לשלטון הכול היה נראה מבטיח, כשמי שאמר "יהיו הרבה אלוני מורה" התיישב על כס ראש הממשלה. המפד"ל קיבלה לראשונה בתולדותיה 12 מנדטים. זבולון המר ז"ל, שהיה ממקימי גוש אמונים, התמנה לשר החינוך. "הרגשנו שאנחנו כבר במגרש של הגדולים, לא עוד שר סעד או דואר או דתות. נותנים לנו להיות ליד ההגה של המדינה, בנושא רגיש כמו החינוך. אם נצרף לזה גם את האמירות של חוגי מרכז הרב על מלחמת יום כיפור שבישרה את מותו של משיח בן יוסף – הציונות החילונית – הרי שמבחינתנו אז תקופת משיח בן דוד כבר החלה".
אבל, ממשיך הרב וסרמן בשרטוט הגרף, "מהפסגה הזאת נפלנו והתרסקנו, כשבגין חתם על הסכמי קמפ דיוויד. מה שהיה נראה כמו דרך סלולה לגאולת הארץ כולה – הפך באחת למפח נפש. אז התחילו לדבר על זה שלא התנחלנו בלבבות, שצריך הסברה. התרוצצנו בין תיכונים בכל רחבי הארץ, אז עוד נתנו למרכזניקים להיכנס אפילו לתיכונים בתל אביב ולדבר על ארץ ישראל. קיימנו אספות וחוגי בית. לקראת הגירוש ירדו אלפי כיפות סרוגות לימית ובנותיה.
"את זעקות השבר בבוקר הגירוש מימית אי אפשר לשכוח. הועלינו על אוטובוסים ונפרדנו בכאב נורא מחבל ארץ נהדר ומקסים. אבל במקום להתעשת ולהרחיב את ההסברה, כדי לעצור את המשך התהליך – חזרנו איש איש למקומו. כחצי יובל אחר כך שוב גורשו יהודים מאדמתם".
המכות האנושות שקיבלה הציונות הדתית ממוסדות השלטון, אחרי שכבר הייתה בטוחה כי כפסע בינה ובין מימוש חזון הבית השלישי, הביאו כאמור את הרב וסרמן לחשוב מחדש על תוואי הדרך הרעיונית, וזו נולדה אצלו דווקא מתוך עיון חוזר ומעמיק בפרקי התנ"ך.
"האירוע עצמו וגודל המשבר כמעט הכריחו אותי לשבת ולכתוב. להציע חשיבה אחרת, תשתית אידאולוגית שונה. ראיתי שיש כמה סוגיות יסוד, רובן תנ"כיות, שהן התשתית הרעיונית לדרכנו. האופן שבו הן התפרשו היה המצפן שלנו. אחד הדברים הבולטים הוא כבוד הממלכתיות, אשר נשען על סיפור אליהו שרץ לפני מרכבתו של אחאב. בספר אני מסביר את זה לגמרי אחרת לעומת מה שרגילים לחשוב".
לוחם כמו יוסף
שלוש שנים אחרי הגירוש נולדה חוברת ובה שש אנלוגיות, שתרגמו את המסרים מסיפורי התנ"ך, דוגמת יוסף ואחיו ועוד, למציאות האקטואלית שאחרי שבר העקירה, תוך הסקת מסקנות רעיוניות מחודשות. "נכון", מודה הרב וסרמן, "יכולים לטעון שניתן לפרש את סיפורי התנ"ך אחרת, אבל הכול מבוסס, אלה לא המצאות. ואני מוכן לדון על זה". לפני כשנתיים, כאמור, יצא 'נחש הנחושת' והוא הרחבה של אותן שש אנלוגיות לכמעט קרוב לעשרים סיפורי תנ"ך בקריאה רעיונית חדשה שמכוונת להשלכות של ימינו אלה, ולניתוב דרכה של הציונות הדתית בסערות הזמן.
מה הן הטעויות העיקריות של הציבור הדתי־לאומי, שהתבהרו לך בעקבות אירועי הגירוש?
"הטעות הכי נוראה בעיניי היא קידוש הממלכתיות בכל תנאי. התנ"ך כולו ודברי חז"ל מלאים באמירות שכל מוסד – אפילו המקדש – עלול להישחת במעשיהם הרעים של בני אדם. הרב קוק לימד אותנו שגם הלאומיות שלנו עלולה להיטמא, אבל תמיד תוכל לשקם את עצמה ולהיטהר".
בעיני הרב וסרמן, הטעות היסודית היא "תפיסת הממלכתיות כערך קדוש ומוחלט שהכול נדחה מפניו. המדינה החליפה את המלך שבתרבויות מסוימות הפך להיות אל, כמו פרעה בשעתו. את התפיסה הזאת אני מבקש לשנות. על זה לוז הספר שלי".
כדי להמחיש את עוצמת השקר לדבריו במושג "ממלכתיות", הוא מזכיר הקשר מסוים שבו נולד המושג "ממלכתי". "החל מתקופת המנדט ועד תחילת שנות החמישים היו כמה זרמי חינוך: הזרם הכללי ששילב לאומיות ומסורת, שהיה יותר מ־50 אחוזים, זרם העובדים שהיה קצת יותר מרבע, וזרם המזרחי שהיה קצת פחות מרבע. היריבות בין הזרמים הייתה גדולה מאוד וכל אחד משך לכיוון שלו. לקראת הבחירות השניות בקיץ 1951, הוביל בן גוריון את חקיקת חוק החינוך הממלכתי, שאומר לכאורה 'כולנו עם אחד'. אחדות, ממש יפה. אבל בפורום סגור הוא אמר לחבריו שבעצם הכול יהיה זרם העובדים החילוני־סוציאליסטי. כי השר שלנו, הצמרת הפקידותית שלנו, רק יקראו לזה ממלכתי ואז כולם יירגעו". במילים אחרות, "ממלכתי" הוא מושג שקרי שהמציא שלטון מפא"י כדי לחזק את כוחו הבלתי מעורער, אלא שבחוגי הציונות הדתית המושג התקדש והפך אותה לכלי משחק בידי אליטות השמאל מאז ועד היום.
"בשם ה'ממלכתיות' יש בתוכנו קצת נאיביים שעוד מאמינים שהעובדה שמאז קום המדינה לא היה רמטכ"ל דתי נובעת רק משיקולים מקצועיים, או שמאז קום המדינה אפשר לספור אלופים דתיים על אצבעות הידיים. כך גם בבית המשפט העליון וכך באקדמיה ועוד", מצביע הרב וסרמן, ותובע: "על זה צריך ממש להיאבק, לתקן עוול בן שלושת רבעי מאה".
בספרו עומד הרב וסרמן על טעויות השקפתיות נוספות לטעמו. אחת מהן, שמשמעותית מאוד בעיניו, היא הנטייה של המגזר הדתי להתפייס עם רודפיו בשם "אהבת ישראל", "גם כשהצד השני לא באמת מצטער ומתחרט על מעשיו. מה שבעצם מעודד אותו להמשיך ולהתנכל לנו ולמפעל הדתי־לאומי כולו". את ההדרכה הנכונה בעניין זה הוא שואב מסיפור פגישת יוסף והאחים. "יוסף מתפייס איתם רק אחרי שהוא שומע אותם אומרים 'אבל אשמים אנחנו', וגם מוכנים להקרבה עצמית כדי שבנימין לא יישאר במצרים. לא רגע אחד קודם". גם יפתח הגלעדי פועל בדרך דומה: "אחרי שגורש מנחלתו הוא לא מוכן להיות סתם קצין קרבי בשם האחריות הלאומית, ואחר כך 'ללכת הביתה'. הוא דורש ממי שמבקשים ממנו להילחם בבני עמון, קודם להחזיר אותו לנחלה שממנה גורש וגם למנות אותו למנהיג. אחרי שקיבל את זה – הוא יוצא למלחמה ומנצח".
אילו תהליכי עומק, אם ישנם כאלה, חולל הגירוש במגזר הדתי בפרספקטיבה של 18 שנה?
"לא ערכתי מחקר מדעי. אבל נראה לי שכולנו, ובעיקר הדור הצעיר, מפוכחים יותר. לפני הגירוש הייתה סיסמה 'אחים לא מגרשים'. מתברר שדווקא כן. הנאיביות שאח לא יעולל רע – הסתיימה. רבים כבר הפנימו את העובדה המצערת שאח עלול למכור את אחיו לישמעאלים, כמו שעשו אחי יוסף, שהיה שאנן כשהלך לשאול בשלומם, וגם על זה כתבתי בספר. אח עלול אפילו לרצוח כמו שעשה קין להבל".
אתה מתאר באחת האנלוגיות בספר את המגזר הדתי כבן הדחוי, דוגמת יוסף. מצד שני שוב ושוב אנחנו מנסים לרתום את עצמנו לעגלת המדינה והתרומה אליה, כמו דבר שצרוב בדנ"א המגזרי שלנו. מה צריך להיות המודל ההתנהגותי הנכון מול רמיסת ערכינו וזכויותינו הבסיסיות על ידי המדינה?
"זו שאלה חודרת ומדויקת. קודם כול צריך להבין ש'אם אין אני לי – מי לי'. אף אחד לא ישמור על זכויותינו אם לא נשמור עליהן.
"עוד צריך להפנים וגם לשדר לכל המערכת שלא ייקחו את הציבור שלנו כמובן מאליו. אתם תתגייסו בכל מקרה. לא נכון. וזה מה שאמרה הנהגת ישיבות ההסדר רק לאחרונה בקשר לגיוס ליחידות מסוימות. גם אם הנהלה של מקום עבודה מזמינה לאירוע במסעדה טרפה – אומרים לנו 'אתה דתי נחמד, תבוא, הכי הרבה תאכל לחמנייה ותשתה קולה'. אז לא. לא נבוא".
הרב וסרמן מציע לקבל השראה ממודלים שיצרה החברה החרדית שנמצאת על התפר. "צריך ללמוד מהנח"ל החרדי. הם מתנים את גיוסם במילוי כל דרישותיהם הדתיות. כולל מקווה זמין לחיילים שרוצים לטבול לפני התפילה, שלא לדבר על הקפדה מדוקדקת בהלכות שבת. ביחידות של ילדינו קורה שהמפקד מורה לחלל שבת ומשקר לחיילים שזו פעולה מבצעית. שאלתי פעם את אחד מראשי המכינות הידועות מה מצב הגרף של עבירות שחייל דתי עובר במהלך שירותו הצבאי. הוא אמר בצער רב שהגרף עולה כל הזמן".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
****