פרופ' זהבית גרוס מרצה בכירה וראש ההתמחות לניהול ופיתוח מערכות חינוך לא פורמאליות בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן מתארחת אצל דודו סעדה.
כבת לאב ניצול שואה היא משתפת: "להיות דור שני לניצולי שואה זה לא סיפור פשוט. כל המשפחה של אבי נספתה בשואה. תפיסת ה'אין' זו מציאות קשה, וכל מה שעשיתי עד היום זה לבנות את ה'יש'. ב"ה זכינו להקים משפחה נהדרת, הקמנו פה משהו חדש שיושב על האפר של זיכרון השואה".
"מקרי האנטישמיות בעולם כולו לצערנו מתרבים משנה לשנה. אחת הדרכים להתמודד מול האנטישמיות זו הוראת השואה, ולזה הקדשתי את חיי עם המון תחושת שליחות. הנחלת זיכרון השואה מתקבל טוב יותר בחינוך הבלתי פורמלי: היום כדי להנחיל את זיכרון השואה הלאה חייבים להעביר אותו לתחום התרבותי. חיברתי בלדה, שיר, שמבוסס על זיכרון מאבי ז"ל על שני ילדים שמחפשים פרוסת לחם בגטאות. השיר תורגם לעשרים ואחת שפות, והוא מספר על רחמים, חמלה, אמפתיה ויחסי משפחה. קיבלתי תרגום לגרמנית וביום השנה הבינלאומי השנה הוא הושמע בגרמנית בגרמניה".
כראש התמחות בפקולטה לחינוך: "האקדמיה בארץ מצוינת. אנחנו עומדים בכל קני מידה בינלאומי. העובדה שחצי מהאוכלוסייה מוציאה תארים אקדמאיים היא תעודת כבוד בשבילנו. אנחנו עם משכיל, עם הספר, וחלק מתהליך עולמי שנקרא 'חברה מסמיכה', בה אנשים רוצים עוד ועוד תעודות כדי להתקדם. כיום אין שוויון הזדמנויות לכל תושבי ישראל. לתלמיד מתל אביב יש יותר הזדמנויות מתלמיד מאופקים או נתיבות. אני בעד לפתוח את ההזדמנויות לכולם, ועוסקת בזה המון. אני מזמינה את אנשי הפריפרייה לבוא אלינו. אם יש צורך אני אקל בתנאי הקבלה לתושבי הפריפרייה, אעשה אפלייה מתקנת. אבל אני אעדיף שהם לא ייבנו על זה כי אני חושבת שהם יכולים. זו העבודה החינוכית שלי בפקולטה לחינוך, להוציא מהכוח אל הפועל".
האזינו לנו בספוטיפיי ובגוגל פודקאסט.
האזנה נעימה.