אף על פי שהנושא המרכזי העומד על הפרק באירוע זה הוא נתינת התורה עצמה, השירה המקראית מסבה את תשומת לבנו לכך שיש חשיבות לא מבוטלת גם לאופן הנתינה ולמקומה, דהיינו, למעמד הר סיני.
בשירת דבורה, אותה קראנו בהפטרת השבת שעברה, מתואר מעמד הר סיני כאירוע של התגלות כבירה, כעין צירוף של סערה גדולה ורעש אדמה: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:" (שופטים ה').
משורר התהילים חוזר על מילותיה של דבורה בהרחבה והעשרה רבה: " אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה: אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ:" (תהלים סח).
לאלה קדם כבר תיאורו הפיוטי של משה רבנו באחרית ימיו בברכתו לשבטי ישראל:
"וַיֹּאמַר: ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג).
בתיאור בתהילים נוסף גם רובד של התרחשות בעולמות העליונים:
"רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים".
ועוד נרמז שם שהר סיני נבחר במיוחד:
".... הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח:"
חז"ל מצאו בפסוק זה רמז למתח ולתחרות בין ההרים, ותיארו באופן ציורי כיצד התווכחו ביניהם ההרים המפורסמים והחשובים: תבור, כרמל ואחרים, על מי מהם תינתן התורה. לבסוף בחר ה' דווקא את הר סיני, לדברי חז"ל דווקא בגלל נמיכותו וצניעותו (מדרש שוחר טוב לתהלים סח).
בספר נחמיה נכלל מתן תורה ברצף המאורעות של יציאת מצרים, שאת חלקו אומרים מדי בוקר בסוף פסוקי דזמרה ולפני שירת הים.כהקדמה לנתינת התורה מתוארת ירידה ה' על הר סיני "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים: וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ" (נחמיה ט).
העובדה שבתיאור התמציתי והפרוזאי יחסית של המאורעות, הודגשה ירידת ה' על הר סיני ודיבורו מן השמים, מעידה אף היא שיש חשיבות לאופן נתינת התורה ומקומה, מלבד הערך של מתן התורה, חוקיה ומצוותיה, כשלעצמה.
לאור הדברים האלה, מתבקש להתבונן בתפקידו של מעמד הר סיני בנתינת התורה וקבלתה.
היה מקום לחשוב שהבחירה בהר סיני היא מקרית, שהרי היתה אפשרות שעם ישראל ילכו לארץ ישראל בדרך אחרת. אלמלא נמלך הקב"ה ובחר בדרך הארוכה, כלל לא היו עוברים בהר סיני: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות יד)
לפי המקובל, ולפי המשתמע מסדר המסעות, אילו היו בני ישראל הולכים לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים, היא דרך החוף בצפון סיני, לא היו פוגשים בדרכם את הר חורב הנמצא אי-שם בלב מדבר סיני.
אלא שעוד לפני יציאת מצרים, כאשר התגלה ה' למשה בסנה והטיל עליו את משימת הנהגת העם, הוא הבטיח לו "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". משמע, שגם אילו היו הולכים בדרך הקצרה, דרך ארץ פלשתים, היו אמורים להגיע להר סיני.
אפשר לפרש, ש"לא נחם א-להים" לא התחדש בעת יציאת מצרים אלא היה ידוע מראש. ה' ידע שכאשר ייצאו בני ישראל מארץ מצרים, הם לא יהיו מסוגלים ללכת בדרך הקצרה. בדרך אחרת אפשר לומר שאף על פי שההחלטה לא להוליך את ישראל דרך ארץ פלשתים נבעה ממצבם בעת היציאה ממצרים, הדברים נאמרו מראש למשה בדרך נבואה, כי "הכל צפוי" למרות ש"הרשות נתונה". בכל אופן, ברור שהזיקה בין מתן תורה להר סיני היא מהותית וקדומה ליציאת מצרים, ומעמד הסנה עצמו מטרים את מעמד הר סיני ומעיד על ייחודו של הר סיני, הוא הר חורב, כמקום המיועד להתגלות ה'. לעתיד לבוא, יתגלה שם ה' שוב, לאליהו הנביא (מלכים א יט).
נמצא, שהבחירה בהר סיני היתה מכוונת. המקום נמצא מתאים לקיים בו את המעמד, משום שהיה מוכן ומותאם להתגלות א-להית, מקדמת דנא.
מברכת משה, שירת דבורה ומזמור התהילים משמע, שייחסו חשיבות רבה לא רק למקום שבו התרחש מתן תורה אלא גם לאופן נתינתה בו.הקולות והברקים המתוארים בסיפור מתן תורה בפרשת יתרו מורחבים עד מאד בשירה המקראית: ארץ רעשה, שמים נטפו, גשם נדבות, הרים נזלו, הרים תרצדון. כך מתואר הדבר בסדר השופרות בתפילת ראש השנה: "גם כל העולם כולו חל ממך ובריות בראשית חרדו מלפניך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך ישראל תורה ומצות...".
ההתפעמות מן ההתגלות ומן המעמד מתוארת בהתרגשות רבה יותר מעצם נתינת התורה.
נראה שהשירה המקראית מלמדת מה חשיבותה של המסגרת שבה ניתנת התורה. המעמד מרעיש הלבבות, החל מהגבלת העם מלגשת אל ההר וחובת ההיטהרות וההכנה, דרך הקולות והברקים והענן בבוקר ההתגלות, ושמיעת דבר א-להים מתוך האש, חוללו השפעה נפשית שגרמה לעם ישראל לענות יחדיו ולומר "נעשה ונשמע", לקבל עליהם את התורה, ולהנחילה לבניהם אחריהם, לדורות עולם.
יש ללמוד פרשה זו ושירות אלו לא רק כתיאור של העבר, כאירוע חד פעמי שהתרחש בעת מתן תורה, אלא גם כהדרכה והנחיה לדרך שבה צריך ללמד תורה. כדברי חז"ל, המעידים שבכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב, ומעוררת את הבריות לעסוק בתורה (אבות ב ו).
הדגשת המסגרת שבה ניתנה התורה, מלמדת את המורים מה רבה חשיבותם של הכלים שבאמצעותם נמסרת התורה. נתינת התורה בכל דור ודור ואפילו בכל שעור ושעור חייבת שיהיה בה משהו ממעמד הר סיני. אמנם, מורים לא יכולים לגרום להרים לרעוד ולשמים להזיל מים בפועל, אבל יש ביכולתם לחולל רעד בלבבות ותחושה של שפע וחיוניות היורדת מן השמים אל ליבותיהם של התלמידים.
כל אדם שלמד תורה ומלמדה יודע, שלפעמים, כשחסד ה' שורה על השעור, על המלמד ועל הלומדים, אפשר לחוות ממש את התחושהש"ארץ רעשה, גם שמים נטפו", שהמורה הוא בבחינת מי שעלה למרום, שבה שם שבי והביא מתנות לבני האדם. אפשר לחוש ב"גשם נדבות" המורעף על ראשם של הלומדים.
אי אפשר להתרגל ללמד כך כדבר שבשגרה. חלק מייחודו של מעמד הר סיני הוא בחד-פעמיותו. אבל כדאי לשאוף שחווית למידה שכזאת תופיע מדי פעם בבית המדרש ובבית הספר. היא תתן טעם אחר גם ללמידה בשאר ימות השנה, בימי קטנות. בלבו של כל מורה ותלמיד תשמר חוויה שכזאת, ואף ציפיה לזכות בה פעם נוספת. הציפיה עצמה תעניק חיות ומתיקות ללימוד התורה בכל עת.
—
הרב פרופ׳ ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג