קור. הטמפרטורה יורדת לפעמים אל מתחת לאפס. בבית נמצאת המשפחה, עושה קידוש, אור וחום. אבל אבא לא שם. הוא בקור, אלפי קילומטרים מהבית. עושה קידוש בחוץ, עם מדים, מלא אבק. אבא בטורקיה, עובד ביום ובלילה במטרה אחת- הצלת חיים.
הצלת חיים לא של קרוב משפחה, לא של שכן, אפילו לא של יהודי. הצלת חיים של מי שזקוק לו כרגע יותר מכל. עבודת המחלצים בפיקוד העורף לא קלה. הם מאומנים במראות קשים, בעבודה פיזית, ובעיקר, הם מאומנים באכזבות. עבודה של שעות ולפעמים ימים- שמסתיימת במציאת מי שכבר איננו בין החיים.
ולעיתים, המיומנות, ההתמדה וסיעתא דשמייא- מחלצים אדם חי. מבוגר או ילד, גבר או אישה- זה לא משנה. "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". (מסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה') מחלוקת גרסאות וכתבי יד האם יש את המילה 'ישראל' או לא. בכתבי היד, ברמב"ם ובגרסת הירושלמי מופיעה המימרא ללא המילה ישראל.
ואולי זו הנקודה- התגייסות להצלת חיים. גם כשלא נוח, גם כשלכאורה זה לא קשור אליי- אם אני יכול לעזור, אני שם. קריאת הנני המוטלת על כולנו, ללא קשר לזהותנו, ללא קשר לזהות המבקש.
ביום שישי בבוקר, שוחחתי עם חברי מהמילואים שנמצא כעת במשלחת בטורקיה. הוא סיפר על העבודה הקשה, על הריחוק, אבל יותר מכל- על ההצלחות. על ילד שחולץ בחיים, איש מבוגר, עוד ועוד סיפורי הצלחה.
סיפור אחד הפעים אותי, אולי יותר מכולם. הוא סיפר שבעקבות פנייה של הקהילה היהודית, הם יצאו, משלחת של 20 לוחמים ומחלצים לאנטקיה בגבול סוריה. 48 שעות של עבודה, בתנאים לא תנאים, בקושי עצום. המטרה- ראשי הקהילה היהודית שנעדרו מאז הרעידה.
לצערנו הם מצאו את גופותיהם, זוג קדוש שפעל רבות בקהילה ובאזור. אך חברי לא התאכזב, לא הרגיש שזה היה מיותר: "הבאנו שתי גופות לקבורה יהודית". ולו רק בשביל זה היה ראוי לעשות את כל המאמצים.
הרעידה בטורקיה הרעידה גם את המדינה, מעט באופן פיזי, ובעיקר באופן תודעתי. השתתפתי השבוע בדיונים, והשבוע הקרוב מלא גם הוא בדיונים בנושא המוכנות של מדינת ישראל לרעידת אדמה. אנחנו לא מוכנים. התשובה הזאת כבר ברורה.
עכשיו עלינו לפעול בשיתוף פעולה בכדי להתכונן, להכין את הציבור ואת התשתיות לרעידה שתבוא- והיא תבוא. בראש ובראשונה בפריפריה. האזור שאין מי שידאג לו. לא כלכלי לטפל בו, לא מצטלם טוב, רחוק מהעין- אבל לא רחוק מהלב. כפי שאמרתי ואני חוזר ואומר- חיי האנשים בפריפריה לא פחותים מאנשי המרכז.
ומילה על השבוע הקרוב- שבוע של מחלוקות. עם ישראל נקרע בין שני מחנות. ואנו לקראת עוד שבוע של מחאות. מחאה היא לגיטימית, הפגנה זה דבר חשוב, מלחמת אחים היא אסון. אנשים אחים אנחנו. דווקא כשאויבנו פוגעים בנו, תוקפים אותנו, עלינו להסתכל על אחינו.
אנשי פיקוד העורף לא שואלים איש לדעותיו הפוליטיות של זה, ולא בודקים מי האדם מתחת להריסות לפני החילוץ. חובשי מד"א לא בונים צוות אמבולנס עם דעה אחידה על הרפורמה המשפטית, ולא בודקים את עמדתו של הפונה לפני יציאה לקריאה.
הלוחמים שנכנסים בלילות לשכם, תוך סיכון חיים ממשי, לא בודקים אם החיפוי שלהם תומך בחוק זה או אחר. רק אנו, חברי הכנסת, נלחמים זה בזה. וההשפעות של צעקותינו במליאה גוררות שיח ציבורי.
שבוע שעבר עצרנו כולנו, אמרנו מילים יפות זה על זה, יריבים פוליטיים. יריבים פוליטיים, אבל אחים. בואו נדבר, נשוחח, נדון. רק לא מלחמת אחים.