לשחרר את עניבת החנך

א. המורה – ידו הארוכה של האב

השקפת-העולם, עליה התבסס ה"חדר",היתה, שהמלמד הוא ידו הארוכה של האב, שעליו מוטלת מצוות חינוך ילדיו והנחלת התורה לדור הבא. גם ב"חדרים" הציבוריים, לא המלמדים קבעו את התכנים אלא רבני הקהילה, האמונים על מסירת התורה מדור לדור.

כל זה השתנה בתפיסת עולמם של המורים החדשים, החל מהמאה ה-19, חניכי ההשכלה. אשר ראו את עצמם שליחי הנאורות וסוכני שינוי. כך קרה בכל מקום בו היתה להם השפעה, וגם במושבות העליה הראשונה, שאנשיהן היו חרדים שעלו ליישב את הארץ. שלטון פקידי הברון הכתיב בית ספר ומורים חילוניים שעשו כל מאמץ להעביר את הילדים על אמונתם ודתם, וכך להשפיע בעקיפין על רוח ההורים ועיצוב החברה. רוב המורים סברו כי "אין לנו כל חפץ וצורך בדעות ובהסכמות האבות. עלינו לכונן את בית הספר העברי כי יהיה מוכשר לתעודתו, אנחנו בתור אנשים מנוסים בענייני החינוך ותרבות הילדים בכלל". תכנית הלימודים היא נושא מקצועי, "ואם ימצאון בני אדם אשר העניין זר להם ויערערו על סדורינו אלה, לא נוכל לשים לב אליהם ולשיחותיהם". מורים אלה רצו לכפות חינוך "אחיד" על כל הילדים.

נגד גישה זו יצא הראי"ה קוק כשכתב (איגרת תרמד) :

אותה המחשבה שחושבים אחרים להשריש, שהישוב צריך להיות מחונך בחינוך בעל גוון אחד, עליה מוכרחים אנו להילחם. שונים הם המעמדים הרוחניים והחומריים, שונים הם הכישרונות, ושונה מוכרח להיות החינוך.

ב. "אינקויזיציה"

בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה התחוללה מלחמת תרבות, שהייתה קרובה מאוד להתפתח לכלל מלחמת אזרחים. בתקופה זו התחולל "ציד נפשות" של ילדי העולים החדשים – כמעט 700 אלף – תוך הפעלת לחץ כלכלי על ההורים: שלילת מקור פרנסה, שירותי בריאות ואף מניעת אפשרות להשגת אוכל. רוב עמדות הכוח היו בידי מפלגות השמאל, וכך הפנו פקידי הרישום שני שליש (!) מילדי העולים למוסדות החינוך של זרם הפועלים. בסיכומו של חשבון, זרם הפועלים שילש את ממדיו והפך – בתוך שלוש שנים – לזרם הגדול ביותר. זאת, בעוד רובם הגדול של תלמידיו הגיע מבתים דתיים או מסורתיים.

במחנות ־ העולים התרחש מהלך אגרסיבי, כשמדריכים הכריחו את החניכים לפרוק עול מצוות, לא אפשרו להם להניח תפילין או להתפלל ואף גזזו את פאותיהם. העולים החלו במחאות בעזרת משלוח מכתבים, ועוררו דעת קהל בארץ ובחו"ל. ח"כ דוד צבי פנקס, איש "המזרחי", אמר בכנסת:

איני יכול לציין את המצב במחנות אחרת מאשר כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל. איני יכול לראות במה שנעשה במחנות אלה, אלא רצח תרבותי ודתי של שבטים בישראל.

המשבר גרם להקמת ועדת פרומקין, שקבעה כי גזיזת פיאות ילדי העולם הייתה שיטה ולא מקרה, וכמוה גם חילול השבת, והפרעת לימוד התורה והתפילות.

הועדה המליצה להפסיק את החינוך האחיד ולהנהיג חינוך רב־גוני לפי השקפת הורי התלמידים. הם הורו גם לפטר את האחראים על הפעילות הזו. בפועל, אלה המשיכו בתפקידם עוד חדשים רבים, אשר במהלכם נחרץ גורלם של ילדים רבים לפרוק עול מצוות. המשבר הוביל בסופו של דבר להפלת הממשלה בידי המפלגות הדתיות.

בן גוריון חוקק את חוק החינוך הממלכתי, שבו נעשה שימוש במסגרת התעמולה לקראת הבחירות בקיץ תשי"א (1951). הוא ידע שהזרם הממלכתי יהיה בעצם זרם העובדים תחת כסות ממלכתית, כשהשליטה תהיה של מפא"י, החל מהשר וכלה באחרון הפקידים. מה שיסיר את הטענות וההתמרמרות של העולים מעל המפלגה, כיון שכעת זו 'המדינה', שהם חלק ממנה. אמנם המפלגות הדתיות השיגו הכרה בחינוך עצמאי וחינוך ממלכתי דתי, אך רוב הילדים המשיכו לחינוך הממלכתי, כשבפועל הוא "זרם העובדים", שרובם לא הזדהו עמו (מעובד ע"פ הספר "מסילה חדשה").

ג. לשחרר את עניבת החנך

זו לא טעות מקלדת. מזה שנים רבות, שהחינוך הפך לעניבת חנק אידיאולוגית על צוארי ההורים והילדים. מערכת החינוך הממסדית מונהגת בידי בני אדם שיש להם סדר יום אידיאולוגי חינוכי. ההורים – גם המשכילים והמתעניינים שבהם – אינם מסוגלים באמת להשפיע על התכנים שהמערכת מחנכת לפיהם. כך נמצא שמספר אנשים מצומצם – שמן הסתם יש להם כוונות טובות – מכתיבים לילדים את המשך דרכם הערכית, בניגוד לדרכם של ההורים.

חוק חינוך חובה מאלץ את ההורים להפקיד את היקר להם בידי מערכת זו למשך 12 שנה. אלא שזה לא נגמר שם. הצבא הפך להיות סוכן תרבות משמעותי, דרך חיל חינוך (שלא קיים בשום צבא בעולם המערבי, וגם לא ברוב הצבאות האחרים).למשל, "תרבות יום א" הדורשת מהחיילים לבקר במוזיאונים ומוסדות שבדרך אחרת לא היו פוקדים אותם מחמת אי התאמה לערכים שלהם. חיילים וקצינים נדרשים גם לשמוע הרצאות בפקודה, ולמעשה עוברים "חינוך מחדש".

קימת יזמה שגם מי שרוצה למוד מדעים מדויקים באוניברסיטה – חייב ללמוד קורסים במדעי הרוח. יוצא שה"ילד" בן 25, ועדיין יש מי שכופים עליו מערכת חינוכית.

אם עד היום ניתן כלי מסוים של שקיפות המאפשר להורים לפחות לדעת מה מתרחש בין כתלי בית הספר –ההוראה של שרת החינוך היוצאת הפכה את בית הספר למרתף אפל שלא מאפשר להורים אפילו את המידע הבסיסי על כוונת המוסד לכוון לטשטוש מגדרי מאחורי גבם.

נראה כי העניבה הזו הגיעה כעת לשלב כה קיצוני, שעשוי להוציא את הציבור כולו מהאדישות כדי לדרוש את השבת השליטה המלאה על חינוך הילדים. לאמץ – באיחור של 72 שנה – את מסקנות ועדת פרומקין.

בשלב המידי – להשיב את השקיפות המלאה להורים. בשלב הבא – מתן זכות בלעדית להורים להחליט לאור אילו ערכים יתחנכו ילדיהם. יש שיציעו את "שיטת הוואוצ'רים" הנוהגת כבר בארה"ב וצפון אירופה, יש שיציעו שיטות אחרות – אך הכל לאור הפשוט והבסיסי כי הילדים שייכים להורים, וכך גם החינוך שלהם.

בנוסף, יש לבטל מידית את החינוך בכפיה שנעשה לאחר 12 שנות לימוד. לשחרר את עניבת החנך.