אפי ריפקין
אפי ריפקיןצילום: חופשי

חלפו להם כבר 17 וחצי שנים מאז הגירוש האיום והנורא מגוש קטיף.

אין כמעט יום שלא עולות בראשי מחשבות על המקום הנפלא הזה ובעיקר על האנשים הכל כך טובים שגרו שם. חלקם חברים ממש, מכרים אישיים או כאלו שהכרתי במסלול החיים וחלק שמעולם לא פגשתי ולא הכרתי.

איך אפשר שלא להתפעל ממה שהם בנו בחבל עזה – גרר של אברהם ויצחק אבותינו, הרי בעיננו ראינו כי ברכת יצחק התממשה על ידם, " וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, ה'. "

אין אדם רגיל שלא נפעם מהישגיהם מאז ועד עתה, כל מי שרואה ושומע על היישובים, המיזמים וההתחדשות העצמית והקהילתית שלהם לא מבין מאין באו הכוחות האדירים האלו. לא נתפס שמי שהמדינה כל כך הרעה אליו, עדיין מחבק ואוהב את המדינה.

מו"ר הרב חנן פורת זצ"ל שהיה שותף לרוח המחאה כפי שהתוו ועד המתיישבים ביחד עם מועצת יש"ע) הוא שהתעקש על הסלוגן של "באהבה ננצח". מתחילת המאבק שנה וחצי לפני הגירוש, בחורף תשס"ד זה היה הכיוון.

היום אני יודע שזה היה הדבר הנכון לעשות. לא לשבור את הכלים, לא להרים יד על אחים, לא להרוס את המדינה.

קולמוסים רבים נשתברו האם הגישה הזאת הייתה נכונה. האם לא הנפנו דגל לבן עוד בטרם החל המאבק?
האם היה בכלל סיכוי להצלחה כאשר מצד אחד יש שנאה ומשטמה ומהצד השני אהבה ואחווה.

כאן אהבה גדולה לעם, לכוחות הביטחון ולארץ ומנגד הסתה פרועה ועלילות דם כאלו ואחרות, מעצרי שווא של קטינות וקטינים, שלילת חופש תנועה לאזרחים בדרך להפגנות, כליאת עשרות אלפי אזרחים חפים משפע בתוך גדרות מושב כפר מימון ועוד כהנה וכהנה מעשים הזויים כנגד האוהבים.

אני כמו רבים אחרים חשבתי שאנחנו טועים באהבה הזאת, הבעתי את דעתי זו בפני חנן זצ"ל, אך הוא בשלו: "רק באהבה גדולה ננצח". כשאמרתי שצריך לפרוץ את הגדרות מסביב גוש קטיף שנוכל להגיע ולא דרך מעבר כיסופים הוא שלל זאת מכל וכל ואמר כי אסור להעמיס עוד משימות על החיילים או לגרום לסכנת פיגוע לתושבי האזור.

חנן חשב שהכי חשוב שהחקיקה לא תעבור כי אחרי כן האמצעים העומדים לרשותנו לא יוכלו לספק את הסחורה. לא בג"ץ ולא דברים אחרים.

אף על פי כן המשכנו באהבה מי עם הסתייגות גדולה ומי עם הסתייגות קטנה.

ניצחנו, באהבה גדולה אחרי הרבה שנים אבל ניצחנו.

אני מביט היום ומקשיב למה שקורה בתקשורת ולא מאמין, איפה הם ואיפה אנחנו?
הם שהפסידו בבחירות, מלאי שנאה, מאיימים בנטישת ארץ חמדה, במלחמת אחים וירי בנשק ומסיתים את כל העולם נגדנו. אין להם אהבה, אפילו מעט שבמעט.

רוב העם לא יוצא למאבקים גדולים, שומע חדשות ומהנהן לו בשעמום של ישחקו הנערים לפנינו. אבל העם רואה ושומע את הקולות, לא רק עכשיו אלא לאורך 17 וחצי שנים ויודע מי אוהב ומי אויב, מי מחבק ומי מרחיק.

האהבה שלנו ניצחה, ניצחה בגדול, המשכנו לשרת בצבא, לעשות מילואים, לבנות יישובים ולהיבנות, להיות חלק פעיל ומועיל ואפילו מוביל במדינת ישראל. עקב בצד אגודל, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה המשכנו לשאת בנטל להיות אזרחים נאמנים למדינת ישראל.

השכר הגיע, אחרי עשרות שנים של ניסיון הכרעה בין ימין ושמאל, בין רצון למדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה, בין נחלת אבותינו לנחל אויבינו, סוף סוף יש הכרעה.
היום כולם רואים מי חי עם אהבה שאינה תלויה בדבר ומי עם אהבה התלויה בדבר.

אחתום במילות שירו של מו"ר יצחק מאיר (תרצ"ה-תש"פ , 1934-2020), "ארצי שלי וירושלים", שהיה המנהל האגדי של כפר הנוער ימין אורד. הוא שכל את אחיו יעקב בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים ונשא בתפקידים ממלכתיים מגוונים לאורך שנים רבות.

"ארצי שלי ,אותך כאם אהבתי.
ארצי שלי, הרים וחול מדבר;
שירך במחרשות ואת כתבתי,
בדם ובלילות משמר.

כל עץ, כל שביל, כל אבן וכל רגב
אני אוהב עכשיו ועולמים,
ארשתי לי את מרחבי הנגב,
גבולות הצבתי בתלמים.

אני נושם תכלת השמים,
לבי פועם בקצב ההולמים,
כבר בתוכי נבנית ירושלים,
באבן שחצבו חולמים.

ארצי שלי וירושלים".

--

אפי ריפקין הוא חבר הנהלת הציונות הדתית ולשעבר מנכ"ל אורות חסד של הרב חנן פורת זצ"ל