התחזית הקודמת, של שבע פעמים בחירות, ברוך ה' התבדתה. גם נינווה לא נהפכה, כי מישהו שם התעשת.
לבסוף שכחה נינווה את האיום ועברה מן העולם, אבל אצלנו הסיפור עודנו קיים, והאסון שהיה עלול לבוא נשמר בזיכרון, ושומר על צעדנו שלא נחטא.
הקורונה הרעידה את העולם שלנו שנראה יציב ובטוח, וחייבה אותנו לשמור על אחדות. גם אם לא בכנסת – לפחות בלב שלנו, של העם. לרגע שכחנו את הכעס והמאבקים, ועמדנו יחד. למעשה, עם כל הקושי והצער שהקורונה גרמה, נדמה שהיא הצילה אותנו. אחרת היינו נופלים לתהום.
וכעת אנחנו ניצבים בפני משבר נוסף, המשכו של הקודם. האם נדע לעצור רגע לפני שהאדמה תזדעזע מתחת לרגלינו?
האם לא נדע לנהוג במתינות, באורך רוח, בראיית פני האחר? האם לא נהיה מוכנים להמתין עם הרפורמה הכל כך נצרכת, האם לא נדע לנהוג בגבורה? האם הגאווה והכבוד שעלולים להיפגע אם נוותר, הם אלה שיכווינו את מעשינו?
כמעט חצי מהעם עדיין לא מוכן, ואל לנו ללחוץ אותו עד שיקרה אסון. עלינו לנהוג בסבלנות, באורך רוח. הרפורמה תגיע. הימין ימשיך ויגדל, ויהפוך כאן לרוב המוחלט. או אז הדברים יקרו – כאילו מאליהם. בלי שנאה יוקדת, בלי מאבק אימתני. בלי רעידת אדמה. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.
הכותב הוא תום עיני, סטודנט לתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית.