חנה פיקאר, תושבת גוש קטיף לשעבר, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה לציון שבוע גוש קטיף במערכת החינוך.
פיקאר הייתה תושבת נווה דקלים עד שהחליטה להקים את שירת הים. על כך היא מספרת: "אחרי הפיגועים החלטנו שצריך לעשות משהו חיובי. מדובר בשטח שהיה שייך לנווה דקלים. לא נתנו לנו אותו כי בינתיים ערבים התיישבו במואסי שבין הישוב לבין הים, אבל עשינו את זה, עברנו לשם. בהתחלה בקראוון קטן עם הרבה ילדים בבית, ואחר כך הוא גדל והישוב גדל. התחלנו עם שלוש משפחות. זו הייתה תקופה מיוחדת".
"בחורים מישיבת 'תורת החיים' היו מגיעים בשבתות להשלים לנו מניין. עשינו להם קידוש בשבת בבוקר. הייתה אווירה מאוד מיוחד", אומרת פיקאר. "היה לנו מדהים אבל לא הרגשנו את זה אבל כשאתה עוזב אתה מבין מה הפסדת ומה הרסו לך. התקופות שאחרי הגירוש הן קשות מאוד. אתה לא מבין איך עשו לך דבר כזה".
על האופן בו התקבלה גזירת הגירוש על ידי ילדיה, מספרת פיקאר כי בנה החייל קיבל שחרור חודש קודם לכן על מנת שיוכל להיות עם משפחתו, האחרים היו גם הם עם המשפחה, ובעוד הגדולים עיכלו את המאורע, "הבעיה הייתה עם שלושת הקטנים, אחד בכיתה ח', אחת בכיתה ו' והקטן בגיל 5. היו תקופות מאוד קשות. זה שהיה בכיתה ח' עלה לישיבה תיכונית, מהגירוש למלון ומהמלון לישיבה. לא היה לו ציוד. פתאום הוא איבד את כל החברים. זה היה נורא. הא מצא את עצמו לבד ועבר תקופה מאוד קשה. אחר כך הוא לא הסכים להתגייס. הוא הלך ללמוד תורה שזה דבר טוב, אבל הוא לא היה מוכן שידברו איתו על הצבא. היום הוא כבר שונה".
פיקאר מספרת כי לפני הריאיון ביקשה את רשות של ילדיה לדבר על תחושותיהם ושאלה אותם אם הגירוש הוא עודו פצע פתוח עבורם. "17 שנים וחצי, כולם נשואים, חלקם עם ילדים והם אומרים לי שהפצע עדיין פתוח".
"בעלי היה העוגן של המשפחה. אני לא תפקדתי בכלל. הוא היה היציבות שלנו. היה לנו קשה מאוד להחליט לאן אנחנו עוברים מהמלון שהשהות בו הייתה תקופה מאוד קשה. אין לך בית, אתה מרגיש תלוש", היא אומרת ומספרת על הקושי גם בהיבט הפרטי פרטני כאשר גיסתה הציעה לה לאפות חלות במטבחה שלה, והיא לא יכולה הייתה לעשות זאת. "לא הצלחתי. זה לא יצא", היא אומרת.
"איבדנו את התא המשפחתי. ילד קטן בגיל חמש יוצא מהגן ועולה ויורד במעלית. ישובים לאכול במלון, הוא קם לרגע, חוזר ורואה שלקחו לו את הצלחת. ילד בן חמש מוצא את עצמו לבד. איבדנו את הכול. היציבות הזו מתבטאת בכל דבר".
ממשיכה פיקאר ומספרת על חתונה משפחתית שהתקיימה "באולם ליד המלון ובאמצע החתונה הגיעו חבר'ה מכפר דרום, כאלה שהיו על הגג והבגדים שלהם מלוכלכים והם עצובים, ומהצד השני הגיע בחור שהיה חייל בין המפנים. הוא הגיע עם מדים והתקבל בכבוד. באותו רגע לא יכולתי להחזיק מעמד, קמתי והלכתי".
ההחלטה התקבלה לעבור להתגורר בניצן. "באותה תקופה לא הייתי מאופסת ומיכאל לקח את ההחלטה ללכת עם הרב יגאל קמינצקי. כך הגענו לניצן".
על ההשתקמות האישית והמשפחתית היא אומרת: "אחד הדברים הקשים שהיו לי אחרי הגירוש היה לשיר את השיר 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אמרתי לילדים שישירו לי אותו בטלפון ואולי זה יחזק אותי. אני לא יכולה לומר שזה חיזק אותי, אבל זה נתן לי כיוון. הבת שלי שהייתה אז בכיתה ז' אחרי הגירוש הביאה אלינו לבית את רבי נחמן. היא חיפשה, היא הייתה אובדת עצות והגיע לרב הרוש ולרב ארז משה דורון והכניסה לנו את זה לבית. לא הכרנו את זה קודם. ביקשתי ממנה שתסביר לי והיא עם התורה של רבי נחמן נתנה לי כוחות שהרימו אותי ועד היום אני חבה לה הרבה תודה על כך".
עוד היא מספרת כי ההבנה שמה שהיה היה רצון ה' יש בה כדי להרגיע את המחשבות והחששות שמא לא הכול נעשה מצידה כדי למנוע את הגירוש, ומתוך הבנה זו ניתן לשקם ולהשתקם.