תנו לעם להחליט

אני בעד הידברות. זה חשוב. יש ערך חשוב בניהול שיח שוטף בין דעות וערכים. חז"ל כבר אמרו "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, כך תלמיד חכם מתחדד בחברו" .

במשך שנים הובלתי סיורי הסברה ושיח מרתק עם הצדדים השונים בחברה הישראלית. שמענו דעות מגוונות, כולל כאלו שחזרו וטענו נגדנו. השיח חידד את עמדותי, דייק את המשימות הערכיות שלנו להמשך, וגם הקהה את השנאה שיש בין הצדדים. באחד הסיורים נאמר לנו על ידי אחד מאנשי השמאל בישראל "אני לא מסכים עם דעותיכם, אבל הוצאתם לי את העוקץ נגדכם".

היכרות ושיח שלא באים לבטל דעות של האחר, מייצרים דיאלוג חשוב ויוצרים חיבורים בין צדדים מנוגדים.
אך קשה שלא לעשות השוואות. בעיקר סביב הזיכרונות הכואבים מלפני 17 שנה.

השבוע חל יום גוש קטיף במערכת החינוך. יום שבא להזכיר את פניית הפרסה המסוכנת ביותר בפוליטיקה הישראלית. אריק שרון, ראש ממשלה נבחר בקולות הימין, פעל בניגוד להתחייבויות שלו לפני הבחירות בדבר "דין נצרים כדין תל אביב". הוא שינה במאה שמונים מעלות את הערכים עליהם נבחר, והביא את ההצעה לגרש יהודים מנצרים כמו גם כלל גוש קטיף, יחד עם ארבע ישובים בצפון השומרון.

ממש בתקופה זו, בחורף קר וגשום בחודשים ינואר ופברואר 2005 הפגנתי במשך שבועות מול הכנסת. ימים ולילות באוהל דולף מגשם, בלי לחזור הבייתה במשך כמה ימים. דרשנו אז לקיים משאל עם. אם מבטלים את החלטת הרוב בבחירות וההנהגה הולכת בניגוד גמור להתחייבות שלה, אזי יש ללכת למשאל עם. חזרנו ואמרנו שגירוש יהודים בניגוד להחלטת הבוחר ייצר קרע בעם.

בתחילת חודש פברואר 2005 קיימנו הפגנת ענק עם 150 אלף איש, תחת הכותרת 'תנו לעם להחליט'.
לצערנו, ולדאבון ליבם של אזרחי ישראל, הכנסת הדמוקרטית לא רצתה לתת לעם להחליט. אף אחד לא הושיעה אותנו מהדיקטטורה של אריק שרון. עד היום מדינת ישראל לא מצליחה להתמודד עם האסון של הגירוש והאיום שצמח בדרום הארץ. הסבבים יוכיחו.

באותם ימים הסתובבתי בכנסת עם יו"ר מועצת יש"ע בנצי ליברמן. בשמאל ובתקשורת חגגו. בלי הידברות ובלי דיאלוג. לח"כים מהליכוד ששמרו על ערכי הימין איתם רצו לבחירות ועמדו על קיום ההתחייבות שלהם לבוחרים, התקשורת הדביקה את הכינוי "המורדים". במקום לראש הממשלה המורד בדרך שלשמה הוא נבחר.

בחודש האחרון עם ההפגנות וקריאות ההידברות, צפים ועולים הרהורים על התקופה הזו. איך אף יד שהושטנו לא זכתה למענה של הידברות על אף סלוגן המאבק 'יש לנו אהבה והיא תנצח'. זה כאב שעדין לא מרפה. הוא בא יחד עם ראייה נכוחה של המציאות והבנה שאותם אלו שמוחים היום, עושים זאת כי הפעם זה נוגע להם. זה כואב להם. כשזה פגע וכאב לצד השני הם נשארו בבית, ואפילו חייכו.

למרות הכל אין בי רגש נקמה. אני מאמין שגם עכשיו צריך לדבר ולשוחח. הדיאלוג חייב להתקיים במסגרות שונות. בכנסת, בוועדת חוקה, אצל הנשיא, וגם בתוך הציבור הישראלי. אולם בשונה מאז הפעם נבחרי הציבור הולכים בדרך בה התחייבו לפני הבחירות. לשם כך הם נבחרו ועליהם לעמוד ולהתמיד בקיום הערכים והפעולות לשמם הם נבחרו. השיח חשוב להווה ולעתיד. אך גם עמידה בהתחייבויות של ההנהגה הנבחרת לציבור הישראלי שבחר בהם למען קיום אותם מהלכים.

כן להידברות. לא לביטול החלטת העם בבחירות.