אז על מה באמת אנחנו מתווכחים?

אם תעכבו אחר הדיון הסוער במדיה, תגלו שהביטוי הכי שמיש בדיון הזה, הוא קץ הדמוקרטיה, שני קבוצות שחלוקות לגמרי בתפיסת העולם בטוחות לגמרי שפועלותיה של הקבוצה השנייה תביא לקץ הדמוקרטיה.

אבל מה שמפתיע שאם נעצור לרגע ונקשיב, נשמע שני שימושים שונים בתכלית למילה דמוקרטיה, הראשון הוא דמוקרטיה בתור שלטון הרוב, והשני דמוקרטיה בתור זכויות הפרט.

זה אולי הזוי אבל כששני הקבוצות חולמות על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הם לא חולמות על אותו דבר!

בחלום הרטוב של השמאל דמוקרטיה היא מדינה מלאת התחשבות וראיה של כל החלקים והמיעוטים שמרכיבים את המדינה, הדמוקרטיה היא כלי שנועד לשרת את הפרט, שמאפשר לך להתחשב ולשמוע את כל החלקים הקטנים שמהם מורכבת המדינה הגדולה, כך שהמדינה הגדולה בעצמה היא כלי שנועד לשרת את האינדיבידואל ולכן גם להשקיע את מירב כוחותיה בדאגה לשלומו.

לעומתם הימין חולם על דמוקרטיה שמאפשרת לעם בעצמו להנהיג את מדינתו, ולא אינטרסים פרטיים ששולטים בעם, הדמוקרטיה היא כלי שנועד לחבר במידת האפשר בין העם למדינתו על ידי חיבור בין הרוב ומרכז העם למדיניות, מכיוון שהרוב בעיניהם מייצג את העם.

האמת הפער בין הדעות לא מתחיל כאן, והוא רק השתלשלות של דיון ישן, היסוד שלו מתחיל במאה הקודמת כששני זרמים תרבותיים ואידאולוגים קמו בזה אחר זה המודרנה והפוסט מודרנה.

המודרנה מאמינה שיש אמת אובייקטיבית, יש ערכים שהם מחוץ לאדם שהם מספיק חשובים כדי שהפרט יתמסר עליהם, בסביבה האידאולוגית של המודרנה יכלו לצמוח גם התנועות הלאומיות, מתוך אותם ערכים, שהפרטים מתאגדים סביב כלל שהוא יותר גדול מהם, ובשבילו ראוי להקריב ולוותר.

אחרי המודרנה בעקבות המשבר האידאולוגי שנוצר אחרי מלחמות העולם, צמחה אידאולוגיה חדשה, שכפרה בכול מה המודרנה האמינה, ואולי בעצם כפרה בעצם היכולת להאמין במשהו אחד, אין אמת אובייקטיבית שהיא חיצונית לאדם אלה כל אחד והנרטיב שלו, לכן אף פרט לא צריך לשרת מדינה חיצונית, הרוב הוא גוף שאין לו שום זכות מוסרית לפגוע בפרט.

גוף שדומה במהותו לקולוניאלי הכובש שכופה את עצמו על המיעוטים שמגלמים את הפרט, (במדינה שלנו זה מתבטא לדוגמא ב ''ילידים הערביים'' או הפליטים הסודנים.) ולכן המדינה לשיטתם צריכה לשרת את הפרט, והדבר החשוב ביותר בשלטון של הכלל הוא למנוע ממנו ככל האפשר לפגוע בפרט.

אומנם הוויכוח הוא לא שחור ולבן, ולא שכל צד לא רואה שום ערך בערכיו של הצד השני, גם הימין לא רוצה לפגוע בפרט, אם כן היכן מתחילה הבעיה?

הבעיה היא שהיא אפשר לרצות את כל הפרטים בבת אחת. כשאתה עוזר לפרט אחד אתה פוגע בפרט אחר.

לדוגמא אם לי מפריע העץ ולחברי העץ עוזר. אם המדינה, על ידי בית המשפט תעזור לי ותוריד את העץ, זכויות הפרט של חברי יפגעו.

או דוגמא אחרת כל אזרחי המדינה משלמים מיסים, עם ממשלה מחליטה לקחת אותם לתועלת ציבור מסוים, זכויותיו של צבור אחר נפגעים.

לכן בהכרח שבית המשפט חייב לתפוס צד של גופים פרטים מסוימים, ולכן הימין טוען שבית המשפט הוא גוף פוליטי, שלא נבחר על ידי הרוב.

(רק אציין שהפוסט מודרנה יכולה גם להתפרש באופן שהיה מצמצם את סמכויות בית המשפט.

בצורה כזאת: אם מאמינים שאין אמת אחת אלה כל אחד והאמת שלו, בית המשפט והנרטיב שלו לצדק, לא יכול לדחוק את הנרטיב של הצדק של הנשפטים, ולכן צריך לצמצם את התערבות בית המשפט למינימום האפשרי.)

אבל האם זה כל הוויכוח בין ימין ושמאל על הרפורמה המשפטית?

כנראה שלא, בשביל להבין את לב החשש של מתנגדי התוכנית המשפטית החדשה, צריך להבין איך הדמוקרטיה עובדת.. בפשטנות אפשר לחשוב שדמוקרטיה היא שהרוב של ה51% מחליט לכל ה100% מה לעשות וכופה על 49% את דעתו. אבל אם נשטוף את מעטה הפשטנות נגלה תמונה קצת יותר מורכבת.

נתחיל לפרק את המקרה, נגיד ש51% מהעם מחליטים החלטה שלא מקובלת על 49% אחוזים מהעם, לרוב יש את היכולת לכפות את המיעוט לעשות כרצונו, אבל המיעוט לאורך זמן יכול להחליט שאין לו שום סיבה להישאר במדינה שלא מייצגת את רצונו בשום דבר, ולכן יבחר לפרוש ממנה, מכיוון שהוא נשלט בכפיה על ידי גוף חיצוני, ולאחר מכן גם בתוך ה51% נגיד ש26% מחליטים החלטה שלא מקובלת על ה 25% הנותרים שוב פעם הם יבחרו לפרוש וכן הלאה עד שלא תישאר מדינה.. כלומר צריך שתהייה סיבה למיעוט למה להישאר חלק ולקבל את החלטת הרוב..

ולכן ברוב הדמוקרטיות מה שקורה הוא שהרוב המוחלט מסכים על רוב העקרונות שעומדים בבסיס המדינה, כלומר יש להם מכנה משותף שעליו הם מסכימים גם אם לא מסכימים על כל החלטה.

אחד הדברים המרכזים ביותר בתפיסת עולמו של האדם הנאור הוא הצדק, המוסר מנחה אותנו ולכן לא נישאר לאורך זמן, במדינה שהיא לא מוסרית בעינינו, ולכן חשוב שתהיה הסכמה על הצדק של המדינה, על העקרונות המוסרים המנחים את החברה, שהם גבולות הגיזרה של החלטות המדינה, כי מוסר הוא המינימום בעיני רוב הציבור להתנהלות לגיטימית, וגם מי שלא מזדהה עם כל החלטה, מזדהה עם אמות המידה של הצדק של המדינה.

בית המשפט במצבו הנוכחי מייצג אמות מידה של צדק של חלק מהחברה אמות המידה של השמאל, כמו שתיארנו בין השאר מוסר של שמירת על זכויות הפרט. ולכן כשרוצים להוריד את הצדק שלהם מהנהגת המדינה, השמאל מזדעזע מכיוון שכבר אין לו בסיס משותף להסכים למדינה שבה הם חיים, מחנה משותף של צדק, שנותן לו להסכים לשלטון הרוב, גם אם הוא לא מסכים לכל החלטה שלו. מצד שני הימין מרגיש שהוא לא מיוצג באמות המידה של הצדק של בית המשפט, וגם זה מצב שלא יתכן, ולכן הוא מנסה לשנות אותן..

אז האם אנחנו על סף קריסה של מדינת ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה? כל אחד לא יכול להסכים עם עקרונות הצדק של השני, ולכן בהכרח מישהו יצטרך לפרוש? לא בהכרח.. אם הניתוח שלי נכון, יש כמה מסקנות מתבקשות:

ראשית כל צריך למצוא מכנה משותף של צדק, שהוא מוסכם על רוב גדול מאד של האוכלוסייה. לתת לו להיות גורם מיצב של המדינה. כלומר למצוא על איזה ערכים אנחנו כן מסכימים, ולתקן אותם בחוקי יסוד ברוב גדול.

בנוסף למצוא גורם נוסף שיהיה אמון על שמירת חוקי היסוד האלו, שהם הקווים המוסרים הבסיסים של המדינה, שמייצגים את תפיסת הצדק של רוב העם.

זה יכול להיות בית המשפט, אם יצליחו לשנות את הרכב השופטים, לשופטים שמאמינים בלנסות ליצג את אמות המידה של הצדק של העם.

זה יכול להיות וועדה של הכנסת שתיוצג לפי מפלגות שיהיה לה הסמכות לבטל מהלכים של הקואליציה גם אם הם נקבעו על ידי הרוב. זה יכול להיות העם בעצמו על ידי משאלי עם. וזה יכול להיות וועדה לא תלויה שתיבחר ישירות על ידי העם לצד הבחירות לכנסת.

בכל אחד מהמקרים האלה, התוצאה הפרקטית, מלבד העובדה שהצלחנו לחיות ביחד, היא שהדיון יוסט מדיון על האם המהפכה החוקתית, טובה או לא טובה,

לדיון האם הפתרון הספציפי הוא טוב או לא. ורוב האזרחים ירגישו שהמוסר הוא רכיב בלתי נפרד מהמדינה, והשאלה היא רק איך, שזו שאלה הרבה יותר קטנה וצדדית.

ובנוסף יתחיל דיון מעמיק שבסופו יגרום לחיבור יותר גדול בינינו, על מה הם הערכים המשותפים שמנחים אותנו.

הימין במדינת ישראל צריך לקחת על עצמו לא רק את תפקיד הצודק, אלה גם את תפקיד המבוגר האחראי.

מתוך דאגה ארוכת שנים, לאחדות העם, והצדק שמנחה אותנו.

הכותב הוא יונתן רוזנברג אברך בישיבת בית אל