האם כיסוי הראש מכביד עליי את הכניסה לחדר ישיבות בתל אביב? מה אני יותר - ישראלית או דתית? האם יכול להיות שאני מקפידה על מצוות מסוימות רק בשביל לשמש דוגמה אישית לילדיי? מה אני באמת רוצה? והאם התמודדות עם אמונה וקיום מצוות מתוך קונפליקט היא "מסירות נפש" של ימינו?
השאלות האלו הן מנת חלקן של נשים רבות סביבי. לא פעם מגיעות אליי חברות ואומרות, "את יכולה לעשות מה שאת רוצה וללבוש מה שאת רוצה - כי יש לך רק בנים. אני חייבת לשמש דוגמה אישית לבנות שלי". האמירה הזו, כשמתייחסים אליה בכובד הראש הראוי, פותחת תיבת פנדורה של שאלות שנוגעות להתנגשות בין רצון להלכה, בין זכויות הפרט לערכי התורה והמצוות.
את התהיות האלו, והרבה אחרות, שנלחשות בין אישה לחברתה ובין אישה לעצמה, רצינו להביא למרכז הבמה לכבוד גיליון יום ההולדת של המגזין.
12 שנות כתיבה הביאו אותנו אל גיליון הבת־מצווש, ורגע לפני שאנחנו נכנסות תחת עול מצוות (מטאפורית, כמובן...) רצינו לצלול אל שאלות העומק שנוגעות לנשיות, אמונה ומחויבות הלכתית.
שלוש נשים משכמן ומעלה הסכימו להתיישב לשיחה אישית ביותר, בארבע עיניים, לשתף ולשפוך אור על אתגרי היומיום שלנו כנשים מאמינות. האם תיבת הפנדורה תתגלה כתיבת אוצר? התשובות בפנים. הפעם נצלול לעומק עם תמר אסרף.
תמר אסרף- תורה זה הכול
תמר אסרף הייתה במשך שנים ארוכות הפנים של ההתיישבות. רבים הכירו אותה מתוקף תפקידה כדוברת המועצה האזורית מטה בנימין, במשך עשור היא ליוותה שרים, חברי כנסת וסלבריטאים בסיורי עומק ביהודה ושומרון. נשים רבות עקבו אחרי הגיגיה בבלוג החדשני לשעתו, 'מתנחלות ברשת'. לפני כשנה וחצי היא ובעלה אייל חצו את הקווים, עזבו את היישוב עלי שהיה להם לבית, ועברו לגור בעיר יפו.
האווירה השונה וריח הים המשכר הובילו גם לשינוי תעסוקתי אצל תמר, שהקימה מיזם חדש, מסע בשם 'ים יבשה ים', המחבר בין סמטאות יפו לחלום הציוני ומנחיל את מורשת הקהילה היהודית ביפו במאה ה־19.
השינויים האלו משקפים את הדרך שעושה תמר כבר שנים ארוכות. כמי שגדלה בבית חילוני ברעננה, היא רגילה כבר מנעוריה לחפש ולסלול דרכים חדשות, לפלס דרך בנתיבים שרגל טרם דרכה בהם. מסע הגדילה שלה שזור תחושת שליחות וחיבור לעם ישראל.
"אני עכשיו בת חמישים", פותחת תמר את השיחה, "זה נקרא 'גיל עצה'. אני לא במקום לחלק עצות, אבל אני יכולה להגיד ממרומי גילי שתורה זה הכול בחיים. אומנם אני עוד לא בת שמונים והחיים עוד לפני, אבל אני יכולה להגיד מכל מה שחוויתי והייתי שחיים בלי הקב"ה הם ליד החיים, אבל הם לא החיים".
ואת מכירה חיים בלעדיו, לא תמיד חיית בעולם של תורה ומצוות.
"למרות שגדלתי בבית חילוני, גדלתי בבית מלא אהבה - לאדם, לארץ, גם אם לא קראו לזה הקב"ה. לא גדלתי בבית אתאיסטי וכופר. אני חושבת שבמשפחה שיש בה אהבה גדולה בין אבא לאמא ובתוך המשפחה, יש אמונה בתא המשפחתי. זה נוטע יסודות עמוקים בחיים. בסוף, אהבה היא התשתית לעולם האמוני, התשתית הבריאה שעליה מתלבשת האמונה בקדוש ברוך הוא".
איך זכורים לך החגים בבית הורייך?
"חוויה חזקה של ביחד משפחתי. אומנם קוראים את ההגדה בלי להבין בדיוק, אבל מאוד חשוב לקרוא אותה, לעשות ליל הסדר. אותו הדבר לגבי סעודת ראש השנה, סוכות, חנוכה".
תמר מתארת את בית גידולה כמרחב עם אמונה גדולה במציאות, "ישרות פנימית מאוד גדולה. גם כשחזרתי בתשובה הייתה אמירה מאוד ברורה שלא משנה מה - זה לא הולך להיות סיפור של חזרה בתשובה וניתוק מהמשפחה. כלומר כל מסלול שאני אעשה, חייב להיעשות תוך חיבור למשפחה".
לקראת גיל העצה, את מרגישה הבדל בין התורה שלך היום לתורה שאיתה התחלת את הדרך?
"החיים בעלי והלימוד במדרשת הרובע היו עולמות מאוד שליחותיים שהתאימו לצד המשימתי שבי. היום אני מגלה את החסידות, שיש בה עולמות של השגחה פרטית, של המקום שלך מול הקב"ה. בשלב הזה של חיי, ומול אתגרים של זוגיות ארוכה, ילדים שגדלים, יציאה לדרך עצמאית תעסוקתית, שליחות חדשה, נולדו בי תפילות שלא היו בי קודם בצורה הזאת".
איך את רואה את מערכת היחסים שלך עם בורא עולם?
"הקשר עם הקב"ה מבחינתי הוא כמו זוגיות, צריך להשקיע בו מאמץ, הוא מחייב עבודה תמידית".
תמר מציינת כי הרבה פעמים נדמה שלחילונים אין כוח לשאלות, "הם אומרים - באמא שלך, תעזוב אותי, תן לי בירה על החוף וזהו". אבל בעיניה, גם קיום מצוות ללא מרחב פתוח לשאלות הוא יהדות חסרה מאוד. "אלו שני קצוות שמשמעותם להיות ראש קטן", היא מבהירה ומבקשת להיות אחת ששואלת שאלות, מחפשת תשובות ומתאמצת על האמונה שלה.
יש משהו בעולם היהודי, אולי מצווה או תפיסה, שאת מרגישה שקשה לך איתה? שמשהו בה לא מובן לך?
"אם אני לא מבינה משהו אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני לא הבנתי, ולא שיש בעיה בדבר עצמו. ואם אני בוחרת שלא לעשות משהו אני צריכה להיות כנה עם עצמי, כי אחרת אני סתם מחפפת. ואני מאוד לא אוהבת לחפף, בשום דבר, לא בניקיון הבית ולא באמונה שלי".
תמר מסבירה בכנות שהשאלות על אתגר או קושי בקיום מצוות שייכות יותר לכאלו שגדלו אל תוך העולם הדתי, והיא עצמה מרגישה שהן פחות רלוונטיות אליה. "אני מודה לה' כל הדלקת נרות על שהביא אותי 'לתוך'. אני יכולה לבכות ממסיבת סידור של הילדים, אני אומרת להם בהתפעלות: תראו! תראו במה אתם זוכים לגדול, תראו את הערכים, המוסר".
וכאמא לילדים שכבר גדלים 'בתוך', את מרגישה את המורכבות שלהם?
"כאמא לילדים עולות סביבי שאלות שאני לא התמודדתי איתן והן מצריכות חשיבה. למשל, המורה של אחת הילדות שלי הכריחה אותה פעם להתפלל. הייתי מזועזעת, איך אפשר להכריח בן אדם להתפלל? הבנתי אז משהו שלא הבנתי לפני - שאני עשיתי הכול ממקום של בחירה. גם חברות אומרות לי: טוב, את ככה כי בחרת, אנחנו גדלנו לתוך זה".
חינוך ילדיה, מעידה תמר, בנה בה קומות רוחניות רבות. היא נזכרת כיצד פנתה פעם לרב אליעזר קשתיאל כדי לשאול על השפעה בחינוך הילדים והוא אמר לה: לא את משפיעה עליהם, אלא התורה משפיעה. "את צריכה להיות מלאה בתורה, מחוברת לשקע, למים שלא מפסיקים כמו מפלי הניאגרה, שהבית יהיה מחובר לתלמידי חכמים - ואז התורה שלך תגלוש החוצה ותשפיע", היא חותמת.