לבית הדין 'לכתחילה' בשדרות בראשות הרב דרור טוויל הוגשה תביעה על ידי תושב גוש קטיף, בבקשה לאשר לו להפר את החוזה שנחתם עם נציגי הקהילה שלו.
ההסכם עסק בזכאות להקצאת קרקע מטעם המדינה לתושבי גוש קטיף. ההסכם קובע שהתובע מוותר על זכותו לנחלה תמורת 100,000 שקלים. התובע מבקש מבית הדין לבטל את החוזה, בגין טענה שהחתימה שלו אינה תקפה כי הופעל מולו לחץ פסיכולוגי וכן הטעו אותו.
לדבריו, "באו אלי נציגי הקבוצה ואמרו לי שעכשיו צריכים לחתום מול המנהלת וצריך שאחליט מיד, אם לא, התוכנית של הקהילה לא תצא לפועל. הרגשתי לחץ, כמעט 'אנסו' אותי לחתום, אמרתי לעצמי: 'מי אני שבגללי הדבר הזה יתקע?' לא היה לי זמן לבדוק את העניין".
בית הדין קבע כי הנחת הסוד היא שיש תוקף להסכם ואף הוא נחשב להודאת הצדדים ומחייב את החתומים עליו (שו"ע חו"מ סי' ס' סע' ד') והחתימה על הסכם כמוה כמעשה קנין המחייב את שני הצדדים (דיני בוררות, פרק א', עמ' נח).
לאור זאת, נטל הראיה מונח לפתחו של התובע להוכיח שהייתה הטעייה ושימוש בלחץ חברתי ואז דינו של החוזה להתבטל משום שחסרה גמירות דעת שלמה בחתימת החוזה (חמדת שלמה, חושן משפט, סימן י"ג).
לסיכום: לאחר שמיעת הצדדים, וקבלת עדות מפי הנוכחים בזמן החתימה על ההסכם, קבע בית הדין כי לא נמצאה ראיה או הצדקה לטענה של התובע להטעיה או לכפיה , בית הדין הגדיר שה"לחץ" שהיה בעת חתימה מקובל ואינו נחשב לאונס, זה הוא טבעו של הסכם שלפעמים צד אחד דוחק בצד השני לקבל את הצעתו, וצד ה'נלחץ' שמורה הזכות לסרב ולבדוק את העניין כראוי. אך משהסכים לחתום, החתימה מחייבת ואין לבטל את ההסכם. לכן, בית הדין קבע כי יש לקיים את ההסכם.