"הסעיף הפך לנטל על החוק"

מהרגע שבו החל המשא ומתן הקואליציוני היה ברור לכל השותפים העתידיים כי סוגיה אחת תהיה המורכבת ביותר בממשלה הבאה: תיקון חוק השבות וביטול סעיף הנכד. הסיבה לכך ברורה. זהו אחד החוקים החשובים שכנסת ישראל חוקקה מיום הקמתה, והוא עוסק בשורה ארוכה של נושאים רגישים ביותר. כפועל יוצא של מציאות זאת, תיקון החוק טומן בחובו פלונטר פוליטי רחב. סוגיית חוק השבות וסעיף הנכד חוצה מחנות פוליטיים. מדובר, כנראה, בסוגיה היחידה כיום שהתמיכה בה אינה תלויה בחלוקה שבין קואליציה לאופוזיציה. כך למשל, למרות שחלק ניכר מחברי הקואליציה תומכים בביטול הסעיף, גם חלק בלתי מבוטל מהם מתנגד לביטולו. מהצד השני, גם בקרב חברי אופוזיציה נוכל למצוא תמיכה בביטול הסעיף.

כדי להבין כיצד הפך סעיף הנכד לסעיף כה שנוי במחלוקת ישבנו לשיחה עם ד"ר נתנאל פישר, ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט וחוקר בפורום קהלת, שכבר בפתח דבריו המחיש את הסוגיה.

"צריך להבין, בכל הטיעונים שנשמעים בעד ונגד שינוי הסעיף יש הרבה יותר מגרעין של אמת. אלה טיעונים שאי אפשר לבטל אותם בהינף יד", הוא אומר. "יחד עם זאת, חשוב להבין דבר נוסף: המטרה המקורית שלשמה נחקק סעיף הנכד כבר לא מתרחשת כיום. המהות שלו מתפספסת. הסעיף הפך לנטל על החוק".

באיזה מובן?

"החוק במקור נועד להעלות לארץ יהודים, אלא שהיום רוב מי שעולה לארץ על בסיס חוק השבות אינו יהודי. יש מדינות, כמו ארצות הברית וצרפת, ש־95 אחוזים מהעולים מהן יהודים. אבל ממדינות ברית המועצות לשעבר 70 אחוזים אינם יהודים. רוב העולים היום לארץ מגיעים ממדינות הללו, ולכן הגענו למצב שבו רוב העולים אינם יהודים".

הנתונים שעליהם מתבסס פישר הם נתוני רשות האוכלוסין וההגירה. בשנת 2022 עלו לישראל כ־70 אלף עולים מכל רחבי העולם. יותר מ־42 אלף מתוכם, או כ־60 אחוזים, אינם יהודים ולמעשה עלו מתוקף סעיף הנכד. מתוך אותם 42 אלף, יותר מ־40 אלף עולים הגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר.

על פניו אפשר היה לומר כי מדובר בשנה חריגה, לנוכח המלחמה באוקראינה שהובילה לכך שרבים ממי שיכלו לצאת מהמדינה ניצלו את האפשרות, וגם אלה שיכלו לברוח מרוסיה עשו זאת. אלא שפישר טוען שאין קשר בין המלחמה, שבימים אלה מציינת שנה של קרבות מדממים, ובין הנתונים.

"הנתונים האלה לא חריגים לשנה הזאת. אלה הנתונים בכל שנה, פשוט כי זו הדמוגרפיה של היהדות במדינות ברית המועצות לשעבר. מתוך כמיליון זכאי שבות במדינות הללו יש בערך רבע מיליון יהודים, והם לרוב המבוגרים, ועוד כ־750 אלף לא יהודים".

והעולים לרוב הם צעירים? לכן אלו הנתונים שאנחנו רואים?

"בדיוק. היום בכל מטוס שמגיע עם עולים מרוסיה או שכנותיה, על כל עשרה נוסעים רק שלושה יהודים. עוד מעט מהמטוסים האלה לא יגיעו יהודים בכלל. לשם אנחנו צועדים וזאת הסיבה העיקרית שסעיף הנכד הפך לבעייתי כל כך ולנטל על חוק השבות. רק בשביל לסבר את האוזן, השנה עלו לישראל יותר לא יהודים מאשר כל העולים שעלו מברית המועצות והתגיירו בשלושים השנים האחרונות".

ובהשוואה למדינות מערב אירופה וצפון אמריקה, עד כמה הסיטואציה הזאת שונה?

"מאוד. פרט לעובדה שהיום רוב העולים מאותן מדינות הם יהודים, גם פוטנציאל העלייה משם הוא של יהודים. סעיף הנכד לא משמש את הקהילות היהודיות במערב אלא רק את קהילות ברית המועצות לשעבר, בדגש על רוסיה. ההערכות הן שבשנים הבאות, אם החוק יישאר כמו שהוא היום, יגיעו לישראל עוד כמאה אלף עולים לא יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר".

חוק לעידוד נישואי תערובת

כשמסתכלים על הנתונים שמציג פישר, קשה שלא לשאול כיצד חוק השבות, אחד החוקים שמסמלים יותר מכול את זהותה היהודית של מדינת ישראל, הפך לגורם המרכזי בכניסת לא יהודים למדינת ישראל. כדי להבין כיצד זה קרה, יש לחזור אל גלגוליו השונים של החוק, החל מחקיקתו בשנת 1950.

"לפני שצוללים לעומקו של הסיפור, חשוב לציין שלמרות שהיום אנחנו שומעים שחוק השבות הוא חוק שלא נוגעים בו ולא מתעסקים איתו, זה בפירוש לא נכון. החוק במקור נחקק בשנת 1950 ונאמר בו שכל יהודי זכאי לעלות ארצה, ובכוונה החליטו שלא להגדיר מיהו יהודי לפי החוק", אומר פישר.

למה החליטו שלא להגדיר מיהו יהודי?

"זה היה זמן לא טוב להגדיר סוגיה כזאת שכל כך שנויה במחלוקת ציבורית. המדינה בדיוק הוקמה, היינו שרויים בקשיים. בדיוק סיימנו מלחמה, היינו בתוך הצנע, ובמקביל קלטנו מיליון עולים. לעסוק בסוגיות שכאלה זה פחות הזמן המתאים. מה גם שהתפיסה באותם ימים, ובמידה רבה מאוד של צדק, הייתה שהיחידים שירצו להגיע לכאן הם או יהודים או אנשים שממש קשורים ומחוברים ליהדות ולציונות. אף אחד לא שיער לעצמו שישראל תהפוך למדינה כל כך נחשקת".

עשרים שנים חלפו מאז שנחקק חוק השבות בפעם הראשונה, ועד שבוצע בו שינוי. השינוי הדרמטי יצר למעשה את חוק השבות במתכונת שאנו מכירים כיום. "בעקבות פסק דין שליט (ישראלי שנישא ללא יהודייה וביקש לרשום את ילדיו כיהודים במשרד הפנים - א"מ), התעורר הצורך לתקן את חוק השבות. התיקון יצר מתח פנימי בין שני חלקי החוק. מצד אחד, החוק מגדיר שיהודי הוא מי שאימו יהודייה ואינו בן לדת אחרת, כלומר שלא המיר את דתו לדת אחרת או שנתגייר. לפי פסיקות בג"ץ לאורך השנים, המונח גיור אינו מונח אורתודוקסי, והמשמעות שלו היא כל מי שהתגייר בקהילה מוכרת. הרציונל שעומד מאחורי הרעיון הזה הוא שהגיור לא יהפוך למסחרה. כלומר, שבשביל להיות זכאי לעלות ארצה, צריך להיות קשור לקהילה היהודית. אבל כמו שאפשר לשים לב בקלות, גם עם זה יש בעיות, כמו מי מגדיר מה זאת קהילה מוכרת. בכל מקרה, זאת כבר סוגיה אחרת. העניין הוא שחוק השבות אומר מפורשות שבן של יהודי שאימו אינה יהודייה הוא אינו יהודי בעצמו ואותו דבר נכד של יהודי".

פישר מזכיר כי ראש הממשלה דאז גולדה מאיר אף נאמה במליאה ואמרה במפורש שהכנסת מחוקקת את החוק בצורה הזאת, כדי שלא יהיה מי שיטעה ויחשוב שמדינת ישראל מעודדת נישואי תערובת. "אבל מצד שני אמרו שיש הרבה מאוד יהודים שנשואים ללא יהודים ויש נכדים של יהודים עם זיקה עמוקה לעם היהודי. עד היום יש לך לא מעט אנשים בהנהגה של יהדות התפוצות שרק האבא יהודי ושאר המשפחה לא, אבל הם מרגישים קשר עמוק ליהדות ולמדינת ישראל. הם רואים בעצמם יהודים, החברה רואה בהם יהודים וכן הלאה. החוק אומר למעשה שגם הם יכולים לעלות ארצה. זה בעצם המתח שבין שני חלקי החוק".

שקלא וטריא בכנסת

כשמסתכלים בפרוטוקול הדיון שבו תוקן חוק השבות, קשה שלא להבין את הסנטימנט שעליו פישר מדבר. מדובר באחד הדיונים המקיפים ביותר בסוגיית מערכת היחסים שבין היהדות למדינת ישראל שאי פעם התנהל על בימת הכנסת. בזה אחר זה עלו נואמים מהקואליציה ומהאופוזיציה ושטחו את טענותיהם, הן לגבי החוק והן לגבי מעמדה של ההלכה במדינת ישראל. כל זה תוך כדי ציטוט נרחב של סוגיות בגמרא ובהלכה.

את הדברים המעניינים ביותר בדיון אמרה כנראה ראש הממשלה מאיר בעצמה: "מעל לכל דבר שבעולם, בעיניי, ואני בטוחה כמו בעיניי - לצערי אינני יכולה לומר: כל חברי הכנסת - רוב חברי הכנסת, יש דבר אחד, והוא - קיום עם ישראל. בעיניי - מעל למדינת ישראל ומעל לציונות, באשר, חס וחלילה, בלי קיום עם ישראל אין צורך בשום דבר אחר, וגם לא יוכל להתקיים שום דבר אחר... בתקופה הזאת, הנוכחית, אין נשקפת סכנה לקיום עם ישראל... לעומת זאת קמה סכנה אחרת. והיא ממשית. הסכנה גדולה היא. יש סיבות, אבל לא אכנס לתיאורים גדולים למה ומדוע. עובדה היא שבברית המועצות, ביישוב של שלושה וחצי־ארבעה מיליון יהודים, בתנאים של חיי היהודים שם, יש נישואי תערובת במספר גדול... בעשר או בחמש עשרה השנים האחרונות, במידה גוברת והולכת, יש נישואי תערובת, במספרים שעליי הם מטילים אימה, אי אפשר לשאת את זה שדווקא כשיש מדינה יהודית - גוברת ההתפתחות של נישואי תערובת, פירוש הדבר: ירידת מספר היהודים בעולם... אין ערובה ליהודי שיהיה יהודי ושילדיו ונכדיו יהיו יהודים אם לא יהיה בארץ. אדרבה. אבל עד שיבוא, וכדי שנוכל לדבר אליו שיבוא - הוא צריך להישאר יהודי, הוא וילדיו. ואני רואה את זה כהדבר החשוב בהא הידיעה, אחרת שום דבר אינו חשוב... אני רואה את העיקר בשני הדברים שאמרתי. אינני יודעת ואינני מוכנה לומר, שאם נקבל חוק זה ייפסקו נישואי התערובת בגולה. אבל אולי במקצת שבמקצת ירתיע הדבר. בכל אופן יידעו שמכאן אין היתר".

"אני מתקשה להאמין שנבחר ציבור כיום היה אומר את הדברים שנאמרו אז בדיון. מה שגולדה מאיר אומרת שם על התבוללות אלה דברים בלתי נתפסים במציאות של היום. כשהיא מדברת על משפחות שכבר התבוללו, היא אומרת שאם הן יחליטו לעלות לארץ היא מצפה מהן להתגייר. התפיסה הייתה שאם אנשים לא יהודים יבואו, אלה אנשים שקשורים ומחוברים מאוד לעם ישראל", אומר פישר.

ויש גם עניין נוסף, שמוזכר גם הוא בפרוטוקול הדיון. בשנת 1970 דיברו על 20 אחוזי התבוללות. היום בארצות הברית ובמדינות נוספות אנחנו מדברים על יותר מ־50 אחוזים. זאת מציאות אחרת לגמרי.

"אתה צודק. אף אחד בשנת 1970 לא העלה בדעתו שרוב העולים לא יהיו יהודים, ושזיקתם לעם היהודי תהיה אפסית. זה לא משהו שהם חשבו עליו באותם ימים. נקודת המוצא נשארה אותה נקודת מוצא מימי בן גוריון, שמי שיגיע לכאן יגיע מהסיבות הנכונות. אבל מאז העולם היהודי השתנה מאוד. בזמן תיקון החוק פוטנציאל העלייה היה של יותר יהודים מאשר לא יהודים. היום, לפי הנתונים של פרופסור דלה־פרגולה, מתוך כ־18 מיליון זכאי חוק השבות, 10 מיליון לא יהודים. ככל שיעבור הזמן, ואם החוק לא ישונה, הפער רק יגדל".

דואגים לאנוסים המודרניים

הנתונים הללו הם הסיבה מדוע רבים במערכת הפוליטית וגם מחוצה לה סבורים שחובה לבטל את סעיף הנכד, או לכל הפחות לתקן אותו. אלא שמהצד השני יש מי שמתנגדים לביטול הסעיף. אחד הטיעונים העיקריים לכך הוא שביטולו למעשה גוזר ניתוק בין מדינת ישראל ליהדות ברית המועצות, שבעל כורחה נאלצה להתבולל.

"כמו שאמרתי בהתחלה, בכל הטיעונים הללו יש גרעין לא קטן של אמת. אסור לזלזל בטענות הללו. הטיעון שאנחנו צריכים להתחשב במיוחד ביהדות ברית המועצות בגלל השואה הרוחנית שהיא עברה הוא טיעון נכון. במשך 70 שנה השלטון הקומוניסטי רדף את היהדות, סגר את כל הקהילות, אסר על פעילות דתית יהודית ועוד. הם למעשה הפכו לסוג של אנוסים מודרניים. לכן לטיעון שאומר שאם יש צאצאים של יהודים שרוצים לחזור ליהדות מדינת ישראל צריכה לאפשר ולסייע להם בכך, יש בהחלט מקום. יש צורך לתקן את העוול".

זה אכן טיעון לגיטימי. בסוף יש לנו אחריות על הקהילות הללו.

"בהחלט. אין ספק שאנחנו כמדינה וכעם היינו צריכים לעשות המון כדי לתקן את העוול שלנין וסטלין עשו. אבל לא לעד. יש איזושהי אגדה שאומרת שסעיף הנכד חוקק כתגובה לחוקי נירנברג. זה פשוט לא נכון. חוקי נירנברג לא הוזכרו פעם אחת במהלך הדיונים, והסיבה לכך טובה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמי שיקבע מיהו יהודי יהיו היטלר וסטלין. אנחנו אלה שנקבע מיהו יהודי. לכן גם חשוב לומר שאי אפשר להמשיך לעד את תיקון העוול ההוא. מאז נפילת ברית המועצות עברו שלושים שנה. מי שרצה לחזור לעם היהודי הייתה לו ההזדמנות לעשות זאת, מי שרצה לעלות לארץ יכול היה לעשות זאת".

זאת הטענה שמגיעה מיוצאי ברית המועצות, אבל ישנה טענה נוספת, וחשובה לא פחות, שמגיעה בעיקר מארצות הברית ומקנדה, שאומרת שסעיף הנכד הוא זה שמסמל את הקשר בין מדינת ישראל ליהדות צפון אמריקה. האם ביטול הסעיף לא ינתק את הקשר עם הקהילות שם?

"קודם כול, טוב שאתה אומר שבשביל יהדות ארצות הברית מדובר למעשה בסעיף סמלי בלבד, בלי שום השלכה מעשית, כי לצערי זה לא מובן לכל מי שמדבר בתחום. במחקר שעשיתי גיליתי שמתוך יותר מ־20 אלף עולים מארצות הברית בעשור האחרון, רק 67 מהם עלו לפי סעיף הנכד. כשלא יהודים עולים מארצות הברית, זה בדרך כלל בני זוג או ילדים ישירים של יהודים. את זה אף אחד לא רוצה ולא חושב לבטל. מדובר במשהו סמלי לחלוטין".

סמליות זה דבר חשוב מאוד.

"נכון. מגיעים אנשים נהדרים שנלחמים למען מדינת ישראל ולצערם יש להם נכדים לא יהודים. והם מגיעים אלינו באמירה שאנחנו לא יכולים לנתק את הנכדים שלהם מהעם היהודי. הם יודעים שאין כמעט סיכוי שהנכד הזה יעלה לארץ, אבל הם לא מסוגלים להכיר בכך הצהרתית. לכן התפקיד שלנו, ושל כל החברים הליברלים שלנו, הוא להסביר ליהדות ארצות הברית שהסיפור הזה של סעיף הנכד לא נוגע אליהם בכלל. יש המון אי הבנה בעניין. יש פחד אמיתי בקרב יהדות התפוצות שאפילו יהודים לא יוכלו לעלות לארץ. לארגונים כמו הסוכנות היהודית יש מחויבות לא רק להשמיע את הקול של יהדות ארצות הברית, אלא להשמיע לאותן קהילות את העמדה הישראלית ואת המציאות. להרגיע את הרוחות. היום יש היסטריה בנושא, כמו על כל דבר".

זה עדיין לא נוגע בעניין הסמלי.

"לגבי הנקודה הזאת, אני אישית חושב שצריך להסביר להם שעם כל הכבוד, זה לא הוגן לצפות ממדינת ישראל שבגלל שהם רוצים שהנכד הלא יהודי שלהם יוכל לעלות לארץ, אנחנו צריכים להסתכן שהנכד שלנו, כאן בארץ, יהיה לא יהודי. ויש כאן טענה נוספת. יהדות ארצות הברית ברובה ליברלית, וכיום היא מתקשה להצדיק את חוק השבות, כי הוא לא שוויוני ונותן עדיפות אתנית. אם המצב יימשך כמו שהוא היום, יהיה בלתי אפשרי להצדיק את המשך קיומו של החוק".

כלומר, כשחבר הכנסת יולי אדלשטיין אומר שאם יבטלו את סעיף הנכד, בעוד כמה שנים יבטלו את כל החוק, זה בעצם הפוך? אם לא יבטלו את הסעיף לא נוכל בעתיד לשמור על החוק עצמו?

"בדיוק. אם רוב מי שעולה לארץ במסגרת חוק השבות יהיה לא יהודי, איך נוכל להצדיק את החוק עצמו? אם יגיע מטוס שכל מי שנמצא בו יהיה לא יהודי, איך נוכל להגיד לערביי ישראל שיש דבר כזה חוק השבות? האם המשמעות של חוק השבות היא חוק למניעת עליית ערבים? זה כבר חוק גזעני. בשביל להציל את חוק השבות חייבים להחזיר אותו למצב שרוב העולים יהיו יהודים. במקביל זה אומר שנצטרך למצוא דרכים מאוד יצירתיות כדי לחזק את הקשר שלנו עם יהדות התפוצות. זה יצריך המון מחשבה והשקעה, כי אנחנו לא רוצים להתנתק מהם והקשר איתם חשוב לנו. אבל המהלך של שינוי חוק השבות צריך להתבצע".

***