לשמוע, להשמיע ולהישמע

את רשמיי לקראת כנס בשבע ה־20 בחרתי לפתוח בציטוט משירה של רחל 'זמר נוגה':

"התשמע קולי, רחוקי שלי/ התשמע קולי, באשר הינך/ קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי/ ומעל לזמן מצווה ברכה".

אחרי מערכות בחירות חוזרות ונשנות, זכינו השנה להקמת ממשלה יציבה שיכולה להוביל לשינוי ועשייה משמעותיים לטובת מדינת ישראל. אך האם באמת זכינו? האם מצב שבו חלק מהעם חש מאוים ומודאג עדיין נחשב לניצחון? האם ויתרנו בדרך על ערכים של אחדות לאומית?

תפקידנו כגוף תקשורת מרכזי וכמובילי קולו של הציבור הדתי־לאומי לשים דגש על השינוי המבוקש, אך בשום אופן בלי לוותר על חצי מהעם. גם אם החצי הזה אינו הולך בדרכנו – כשהם מפגינים הם נושאים את דגל ישראל, כשהם כואבים זה בשם המדינה, ולכך עלינו להתחבר. למשותף ולא למבדיל. למחבר ולא למפריד.

דברים דומים לאלה אמר הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון: "כשיוסף הולך לבקש את האחים שלו הוא יודע שזה מסובך, אבל בתוך המסובכות: את אחיי אנוכי מבקש. יש חלק גדול בעם ישראל שחש רעידת אדמה, מזועזע. היינו שם בגירוש ובהסכמי אוסלו. זה לא אויב, אלה אחים שלנו, אי אפשר לשבור אותם, צריך לבכות ביחד איתם למרות שזה הכי צודק. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, לפני הכול ואחרי הכול - ביחד". אחדות אינה מילה גסה. היא גם לא רעיון נדוש שפג תוקפו. סיפורו של העם היהודי לאורך השנים מלמד אותנו שתמיד אפשר לחלוק ולהתווכח, אך חשוב מכך הוא לדעת למצוא על מה לדבר גם עם מי שאינו מסכים לדעתך ולהכיר במכנה המשותף מתוך עין טובה וכבוד לזולת. הסיפור שלנו גדול יותר מכל הפגנה ומחלוקת.

אנחנו בעיתון 'בשבע' ובכנס ירושלים חפצים לתת ביטוי לכל חלקי העם ולגשר על הפערים וחילוקי הדעות. לתת מענה נגדי לתקשורת שמציירת את הציבור שלנו כאויבי המדינה. שלא נמצא את עצמנו חלילה בהתנתקות 2, והפעם מהצד שלא שומע, לא מקשיב ולא מסביר. דורס, רומס ומחריב רק מתוך שיקולים פוליטיים.

בחיל ורעדה אנו מתכנסים כאן בכנס ירושלים מתוך רצון אמיתי לשמוע ולראות את הקולות - קולות עזים וקולות מושתקים, קולות קרובים וקולות רחוקים. אנו כאן כדי לשמוע, להשמיע ולהישמע.

אנו שמחים על ההזדמנות היקרה מפז בכנס השנה לאזן את התקשורת המפלגת, המאיימת, וזו שעושה דה־לגיטימציה לציבור שלם שקולו לא נשמע. לא נשמע בתקשורת, לא נשמע בתוכניות סאטירה עטורות רייטינג ולא נשמע בבית המשפט העליון.

תקשורת במהותה איננה רק מבקרת או מסקרת את הקיים אלא יכולה גם להניע לפיוס בין חלקים שונים בחברה, בוודאי בעיתות שבהן הם נזקקים לחיזוק, ואין כמו עת כזו לתקשורת שתפעל מתוך אחריות לאומית.

בוודאי אין זה אומר שעצם הוויכוח וליבון המחלוקת לא יתקיים. על הדעות השונות והמגוונות להישמע ולעיתים גם נשמע טונים שלא נשמעים בשגרה, אך יש דרך ויש בסיס איתן שמונח מעל הכול: אנשים אחים אנחנו! לאותו יעד אנחנו מכוונים גם אם הדרכים שונות, טובתו של עם ישראל עומדת לנגד עינינו.

כנס ירושלים השנה חל בין פרשות משפטים ותרומה. רצף הפרשות הללו מתאים בדיוק לתוואי הכנס – התפקיד של הרשות מחוקקת החוקים, ומנגד סמכות הרשות השופטת לפי אותם החוקים, והמקום של כל אחת מהן בדמוקרטיה. אך מעל שתיהן יש את התרומה. רק עם רצון לתרום מעבר למחויבות, לתת רק מתוך הרצון לתת, בלי חשבון – רק כך מדינת ישראל תיכון כמדינת העם היהודי באמת ולא כעוד מדינה דמוקרטית ככל שתהיה בין האומות, שהיום קמה ומחר מתרסקת.

אסיים בציטוט ממסכת ברכות (סד, ב): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הם מרבים שלום לא בגלל שהם נמנעים ממחלוקות, אלא מכיוון שהם עושים מקום בעולם גם לדעתם וגם לדעת החולקים עליהם מתוך כבוד והדדיות. שנזכה.

דודי פינקלר

סמנכ"ל קבוצת בשבע ומנהל כנס ירושלים

***