בואו נדבר רגע על משלוח מנות. בקצב הזה אולי נכסה את כל מצוות החג עד פורים, בלי התחייבות. לפני כמה ימים שיתפה רביטל ויטלזון המוכשרת הודעה של אישה אנונימית בשם דקלה.
העלמה הודיעה לחברותיה שהיא "מחדדת באופן ברור": השנה היא "לא בלופ של משלוחי המנות" שלושה סימני קריאה, "נא לא להכין לנו" עוד שני סימנים. "תודה. ביי".
קצר, בהיר וקולע. ויטלזון עודדה את עוקבותיה הרבות לשלוח לחברותיהן את אותו המסר. הנה כבר ניסחו לכן, העתיקו־הדביקו־שלחו, כי תכל'ס זה הכי חכם. מי רוצה להכין ולקבל אינסוף משלוחי מנות? מה יש לעשות עם כל הממתקים/המאפים/הסלטים המושקעים ומוציאי העיניים? ולא זו אף זו, המשלוחים הרי מחייבים להחזיר, ולמי יש סבלנות לסחר החליפין המייגע הזה. אז פוס משחק. שתי מנות לחברה אחת וסה טו. גאוני.
האמת? לא נעים לי לומר, אבל זה לא מקורי. את הסטרטאפ הזה המציאו ותיקי הגרעין בלוד. טוב, לא בדיוק ככה, אבל כמעט. כשהגענו לעיר לפני עשרים שנה קיבלנו מהמייסדים את התורה שבעל פה. הם הסבירו לנו את כללי המקום. הבשורה הראשונה הייתה שפורים נחגג בלוד יומיים, ארבע פעמים מגילה ופעמיים מצוות היום. כולן. אבל הייתה הוראה נלווית: כאן לא מחלקים משלוחי מנות למשפחות מתוך הקהילה. אנחנו חברים כל השנה, מתארחים זה אצל זה, מבשלים זה לזה בעתות שמחה או חלילה צער ולוקחים את הילדים מהגן כשצריך. אז לא שולחים. עד כאן הדמיון לשיטה של דקלה. מכאן זה נראה אחרת.
מייסדי הגרעין הסבירו לנו שפורים הוא זמן לצאת החוצה, למרות שהחוץ הזה הוא לפעמים הכי קרוב שיש. הכינו ערימה של משלוחים, הם המליצו, וחלקו לשכנים בבניין. חפשו את אלה שאתם לא פוגשים בבית הכנסת שלכם, כי הם שייכים לבית כנסת אחר או שהם בכלל עושים את השבת בחוף הים. נצלו את משלוחי המנות לחיזוק קשרים של "שלום שלום", שלחו לסייעת בגן, לשומר של בית הספר, לזאת שאת תמיד פוגשת בגן השעשועים. כשהקהילה גדלה זה התרחב עוד: מביאים משלוחי מנות לקשישי בית הכנסת, נרשמים להביא למשפחות חדשות. הבנתם את העיקרון. משתדלים לראות את מי שלא נמצא קרוב קרוב אלינו, את מי שאולי לא יזכה לנקישה בדלת בחג הזה. יש הרבה מאוד בתים שלא טובעים בממתקים או במאפים בפורים.
משלוח מנות הוא מצווה כל כך מיוחדת. מצווה שהמטרה שלה היא לקרב לבבות. תיקון של היותנו עם מפוזר ומפורד. ועם זה שפורים הוא יום אינטנסיבי ומעייף, לא הייתי מוותרת על השיח הכיפי עם השכנים שמתרחש מדי חג, על ביקור מיוחד של פעם בשנה אצל שכנות לשעבר, על התפעלות מחברות שמביאות משלוח מנות למטפלת של הילד, שהוא כבר בן 18.
האמת היא שאפילו השיטה של "בואו נתרום יחדיו ונקבל משלוח אחד מרשימת משפחות" עושה לי קווץ' בלב. תרומה זה מעולה, אני בעד. אבל לא בשביל להיפטר מהנתינה הזאת כאילו היא עול. כן, אפשר לתת פטור הדדי למעגלים הקרובים, אבל שם בדיוק נפתחת ההזדמנות, אופק חדש של נתינה למעגלים אחרים. לא חייבים הרבה משלוחים ובטח לא עומס ממתקים. רק שתי מנות. שתי מנות וחיבוק.
ומשפט נוסף על הילדים. פורים הוא הזדמנות מצוינת לשפר את איכות הראייה שלהם. אני לא מתכוונת לאכילת גזר שלוש פעמים ביום, אלא לרשימת הילדים שמקבלים מהם את משלוחי המנות. אם ההנחיה הביתית תהיה שכל אחד נותן משלוח לכמה חברים וגם לילד אחד מהכיתה שאין לו חברים, הבן או הבת שלכם יצטרכו לאתר את הילד הזה ולחשוב עליו ולרצות לשמח אותו. זה בטוח יוליד שיח מעניין, יפתח את שרירי העיניים החברתיות והכי חשוב - ישמח לב קטן, פועם, שלפעמים המשלוח הזה יהיה כל מה שהוא קיבל בפורים.
להגביר את הקול השפוי
הימים האלה קשים. ימי פיגועים מרסקים ובלתי פוסקים וימים של קרע עמוק בעם. האם יש קשר בין השניים? לא לי לומר. אפשר להגיד על צד שמאל של המפה הרבה דברים. הכול יהיה נכון. הפחד והפליאה מניצחונו של גוש ליכוד־ימין־חרדים הפך לערעור יסודות הדמוקרטיה. מובילי המחאה חוצים את כל גבולות ההסתה שהיו מזמן מושיבים את צד ימין במעצר. הם מכניסים את מדינת ישראל לסחרור כלכלי, מאיימים בסרבנות לשירות צבאי ומדברים על ירי ברחובות. את כל ההפגנות והשביתות והמחאות (ראיתם את מחאת האונקולוגים? ואת עצומת המורים ליוגה?) מלווה תקשורת שבחרה צד, שלא מבינה איך אפשר בכלל לחשוב שזו רפורמה מוצדקת ולא הפיכה משטרית מסוכנת.
עשרות אלפי אנשים עלו השבוע לירושלים. לא כולם מקשה אחת. חלקם עונים אמן אחרי האמירות המתלהמות, אבל רבים מהם דווקא חושבים שצריך לבצע תיקונים במערכת המשפט, רק לא ככה. הם חוששים מהשלטון החדש, מרגישים שהם מיעוט ולא מבינים לאן המדינה הזאת הולכת. רבים מהם מסתייגים מהקו המתלהם והקשה של ההפגנות. חלקם היו פעם או פעמיים במוצ"ש בתל אביב או בירושלים ופרשו. הם אומנם מתנגדים ללוין, אבל לא מסכימים לתת יד לפילוג העם. ואני קוראת לקולות האלה להגביר את עוצמתם, לכתוב ולדבר בקול, ולעשות נפשות לשיח שפוי יותר, הגיוני יותר, כזה שעדיין רואה בנו אחים. מטבע הדברים, הצעקות והגידופים והקיצון ממלאים לנו את המסך ואת התודעה. אבל האמת היא שהאנשים האלה לא מעטים. אם הם היו מובילים את המחאה היא הייתה נראית אחרת, ואולי כבר היינו עוברים את הגל העכור והקשה הזה.
ובתוך כל הכאוס מתארגנות להן קבוצות הידברות. לא גדולות, פרטיות, לא ממוסדות, כאלה שמתכנסות בסלון של בית. עשרים אנשים ועוד עשרים. פורומים שמחייבים את המתכנסים להביט זה לזה בעיניים, לשמוע את הצד השני, כלומר להכיר, לפעמים בפעם הראשונה, מה כואב לאחר הזה, איך הוא קורא את המציאות. הרי בסוף כולנו חיים בתוך בועה: משפחה, קהילה, סביבת עבודה ורשת חברתית שמהדהדת את מה שאנחנו מאמינים בו. ואולי כשהסערה הזאת תשקע, והיא תשקע, אין ספק, אנשים - לא הכותרות, לא צייצני הטוויטר, לא הצועקים בשער, אלה שחיים פה בשקט - יבינו באמת קצת יותר את הצד השני. אולי נרוויח את זה מכל הטלטלה הגדולה הזאת. קירוב לבבות אפילו בלי משלוח מנות. עין, לב, אחווה.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***