תאמינו או לא, אבל לפני כמה חודשים חגגתי עשר שנות נישואין. וזה נכון מה שאומרים, הזמן עובר מהר כשנמצאים במערכת יחסים מחייבת. איך בדיוק חגגנו את ציון הדרך המשמעותי זה לא עניינו של אף אחד, בין השאר כי בגדול די שכחתי מהאירוע. אבל פטור בלא טור אי אפשר, אז נספר לכם שמה שכן הצלחתי לעשות לרגל העשור ליום המאושר בחיי הוא לאבד את טבעת הנישואין שלי.
בהחלט. ממש כמו פרודו באגינס בשעתו, גם אני ענדתי טבעת נישואין כדי להיות בלתי נראה לבנות ישראל הכשרות ואכן הקסם עבד ללא דופי. אבל רצה מסובב הסיבות והטבעת האחת אבדה לה ואני נותרתי בלעדיה, כמו בורומיר בשעתו, להבדיל אלף אלפי חיצים לחזה. אני סוטה מהנושא.
יותר משדאגתי מתגובתה של אשתי לאובדן הזה, כאב לי על אותן בנות ישראל הכשרות, שכעת בוודאי ילכו שבי אחרי היעקביני חסר הטבעת ויחשבו אותו לפנוי. כמובן שגם לי מן הסתם לא יהיה קל ללכת ברחוב כשכל כמה צעדים עוצרת אותי עלמת חן אחרת ושואלת אותי מה שלומי והאם אני פנוי לסיבוב בגן סאקר או איפה שזה לא יהיה שצעירים קמצנים מסתובבים היום.
אבל להפתעתי הרבה, בימים שבהם הסתובבתי ברחובות בלי טבעת לא ניגשה אליי ולו גברת אחת, שדכנית לא כל שכן. אתם בוודאי מתארים לעצמכם את גודל המשבר. לא נותר לי אלא להסיק שבחורות היום כל כך מפחדות ממחויבות, שהן אפילו לא ניגשות למועמדים אטרקטיביים כמוני ברחוב. או שהן כל כך למודות אכזבות, שהן מסרבות להאמין למזל הגדול שנפל בחלקן.
"*זו* המסקנה שהגעת אליה?" שאלה אותי אשתי בנימה מלגלגת.
"איזו עוד מסקנה יכולה להיות?" הכרחתי אותה לתמלל את מה שהיא אובייסלי חשבה.
"איך לומר את זה בעדינות, כנראה שאתה לא כזאת מציאה. מה אתה חושב על זה?"
"אני חושב שאנחנו מבינים מאוד אחרת את המילה עדינות", עניתי לה והלכתי לדבר עם מישהי שתהיה קצת פחות משוחדת.
"אתה מהמם ואין סיכוי בעולם שמישהי לא תהיה בעניין שלך", ירתה אמא שלי עוד לפני שהסברתי לה מה הבעיה. הנה מישהי שיודעת איך עונים את המעוקים.
"אז איך את מסבירה את זה שגם בלי טבעת אני בלתי נראה?"
"כנראה אתה מסתובב עם פרצוף כזה של אדם מובס ששכח שיש לו אישיות עצמאית או רצונות, אז כולם מניחים שאתה נשוי", אמא שלי הצליחה לעקוץ את כלתה וגם לפרגן לי על הדרך. האוורסט של האימהות.
"למה אתה חושב שאני מרשה לאבא שלך להסתובב כל השנים האלה בלי טבעת?" היא הביאה אסמכתא לדבריה.
"חשבתי שזה בגלל שאבא הוא דתי של פעם".
"גם. אבל גם כי אין צורך. הפרצוף אומר הכול".
חזרתי לאשתי עם התובנות הנחרצות של אמא שלי שתחיה לנצח לשיטתי.
"אם אתה באמת חושב שזו הסיבה שלא ניגשות אליך בחורות ברחוב, אתה מוזמן להסתובב בפרצוף מחויך ולראות מה קורה", אשתי קראה עליי תגר.
אז למחרת לבשתי את מיטב מחלצותיי, התאמנתי על פנים מאירות ויצאתי לסיבוב בגב"ש שלא לומר מדשאות בר אילן.
"סליחה?" ניגשה אליי מיד אחת הבנות.
"אני נשוי", עניתי לה מיד כדי להסיר את הפלסתר כמה שיותר מהר.
"שמחה בשבילך", היא ענתה בקרירות, "אתה יודע איפה זה בניין פסיכולוגיה 902?"
"אה, אני לא לומד פה..." הבהרתי לה.
"ברור שאתה לא לומד, אתה מן הסתם מרצה".
"למה את ישר חושבת שאני מרצה?" נעלבתי.
"אויש סליחה, ברור שאתה גם יכול להיות סטודנט... איפה אתה לומד?"
"אה..." גמגמתי, "בניין פסיכולוגיה 902!"
"מעולה, אז איפה זה?"
פניי המאירות נפלו באחת.
"הו! עכשיו רואים שאתה נשוי", היא אמרה והלכה לחפש מישהו יעיל.
החוויה המצלקת הזאת הותירה את חותמה ואני עשיתי את דרכי הביתה עצוב, לא לפני שאמא שלי התקשרה בהתלהבות שאין מלאכותית ממנה.
"חמוד, קיבלתי טלפון משלוש שדכניות שראו אותך היום באוניברסיטת בן גוריון!"
"אמא, אני הייתי בבר אילן", פוצצתי לה את בלון הכזב.
"אה", היא התגוננה, "תראה מה זה! החדשות כבר הגיעו עד באר שבע".
הודיתי לאמא שלי על הרצון לעודד אותי וחזרתי לקרקע המציאות.
"נדמה לי שאני באמת כבר לא צריך טבעת", מלמלתי לאשתי כשנכנסתי הביתה.
"בטח שאתה צריך, לא כדי לסמן שאתה נשוי אלא בגלל שזה יפה לך", אשתי כנראה מצאה באבן שושן את ההגדרה של עדינות.
"וכשתאבד גם אותה בעוד עשר שנים בעזרת השם, נקנה לך עוד אחת. עד מאה ועשרים".
עשיתי חישוב זריז של עלות הטבעת כפול מספר העשורים שאני מקווה לבלות עם אשתי והבנתי מהר מאוד שהסיפור הזה יהיה מאוד לא כלכלי.
"תודה על המחמאות, מאמי", אמרתי לה, "אבל אני בכלל דתי של פעם".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***