לפעמים סרטון אחד או שניים מתמצתים את כל הסיפור, מפנים זרקור למשמעותו העמוקה. בתוך כל המהומה סביב עליית הימין לשלטון, שני סרטונים קצרים הבהירו לי מה באמת מתחולל כאן.
הראשון היה הריאיון של חברת הכנסת לשעבר אסנת מארק אצל איילה חסון בערוץ 13. מארק, עורכת דין ובעברה מנהלת בכירה, הסבירה כי הסירה את מועמדותה למשרת מנכ"ל משרד המדע בגלל "הלינץ' התקשורתי" שעברה. היא תיארה את קיתונות הלעג שהוטחו בה, את ההשפלה וההגחכה, ושאלה בקול חנוק מדמעות: "אבל למה? על מה? מה עשיתי? על מה משחירים אותי ככה?"
מארק טענה כי הרדיפה התקשורתית נגדה נבעה מהיותה מזרחית ותומכת נתניהו, אבל השאלה למה ועל מה שחזרה עליה שוב ושוב, וניסיונה להידבר, לקבל תשובה, להבין מדוע נהג כך הצד השני, לימדו על התשתית הרעיונית שעומדת בבסיס תפיסתה. מארק פוליטיקאית, ויודעת גם "לפתוח פה" ולתקוף בבוטות, אבל בכייה לימד על אמונתה העמוקה באמיתות שגדלה עליהן – שכולנו עם אחד, שבעבודה קשה ובהתמדה אפשר להתקדם ולהצליח בלי קשר למוצא או לדעה פוליטית, ושמעבר לכל המחלוקות הפוליטיות קיים מכנה משותף של אחווה והגינות. מתוך הנחות היסוד האלה היא נפגעה והצטערה כל כך, ובגללן לא הרפתה מהניסיון להבין את הצד השני, ותבעה שוב ושוב מענה והתייחסות אנושית.
דן חלוץ, רמטכ"ל לשעבר, נתן לה מענה משלו בעודו צועד במחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוא הגדיר את המפגינים שלצידו כ"אחים האמיתיים שלי, לא אלה שמתחזים להיות כאלה", והסביר את המחאה במשפטים הבאים: "מדינת ישראל היא לא ירושלים. מדינת ישראל היא לא הכנסת. מדינת ישראל זה אנחנו, האנשים שעובדים, משרתים, משלמים מיסים ומחזיקים על כתפינו את כל הטפילים. די!"
לאורך שנים אנשים מהימין ראו ביריביהם הפוליטיים פטריוטים ישראלים - גיבורים שמוכנים לסכן את עצמם בשדה הקרב למען עמם; יזמים שמשקיעים את משאביהם בבניית מדינה לתפארת; כאלה שהמחלוקת עמהם עלולה להגיע לטונים גבוהים דווקא בגלל שהמדינה והעם כל כך יקרים להם. הימין האמין שזוהי מחלוקת טקטית, ושערכי היסוד של הציונות, המושתתת על הלאומיות היהודית, משותפים לכולנו. בא דן חלוץ, ועמו אהוד ברק ויאיר גולן ודוד חודק וכל חבריהם לנשק ולמשמני הארץ הזאת, וגילו את פרצופם האמיתי של יפי הבלורית, לאמור: כל האלה, הימניים והספרדים והדתיים והחרדים, רק מתחזים להיות אחים. הם לא באמת אחינו. הם טפילים, שיושבים על כתפינו ומוצצים את לשדנו. ירושלים היא שלהם, ולכן היא איננה מדינת ישראל. הכנסת, שנבחרה על ידי כלל אזרחי ישראל, משקפת את העם, ולכן היא איננה מדינת ישראל. מדינת ישראל שלמענה לחמנו והשקענו, שאותה אנחנו אוהבים ובה אנחנו גאים, היא אנחנו, רק אנחנו ואחינו האמיתיים – החילונים האשכנזים העשירים.
אכן, יש סיבה לדמעות. יהודים שגדלו כאן, שנלחמו לצידנו במלחמות, שמאוימים כמו כולנו על ידי אויבינו הרבים, שהתמודדו איתנו בכל הדרך הקשה לכינון המדינה הזאת, אינם רואים בנו אחים ושותפים, אינם רואים אותנו כלל כבני אדם השווים להם, אלא כיצורים לא אנושיים, מנצלים ומזיקים, טפילים. הם אדוני הארץ, כוכבי הסרט ששמו תקומת ישראל, ואנחנו אפילו לא ניצבים, אפילו לא נערי המים או השמשייה. אנחנו סתם מפריעים.
וזה מסביר הרבה דברים. זה מסביר איך אפשר לאיים בשפיכות דמים בגלל מחלוקת פוליטית; זה מסביר איך אפשר לנסות ליצור משבר כלכלי כדי להכריע בוויכוח פנימי; זה גם מסביר איך אפשר להפגין בזמן לוויות של נרצחי פיגועים. אין כאן סולידריות, ולא שותפות גורל. יש כאן ניכור מוחלט ותיעוב. אבל כדאי לזכור, "כל העם רואים את הקולות". רבים בוודאי יתעשתו וימאסו בשנאה, בבריונות ובהיסטריה. הקומץ שייוותר ימשיך להשתולל ברחובות. נגד זה אין מה לעשות. במשפחות רבות יש גם אחים כאלה.
***