כבר לא צעירה

"מטרת העל שלנו הייתה שיישוב יהודי יהיה במקום הזה, כך שהחלטת הממשלה היא חגיגה של יום העצמאות בשבילנו. יחד עם זאת, ההרגשה האישית היא שמחה מהולה בעצב, כי שני ילדים - יעקב ואשר - נרצחו בפיגוע בערב שבת, והבטן מתערבבת עם האבל הלאומי. מצער מאוד שהיו צריכים להיקטף שני פרחים כאלה, כדי שאנחנו נקבל את האישור המיוחל. העניין הזה, שכל פעם צריך שדם יישפך כדי שיוקם יישוב יהודי בארץ ישראל, הוא פשוט משוואה הזויה".

כך אומר ל'בשבע' אוריה לוברבום, תושב שדה בועז בגוש עציון זה עשרים שנה, בתגובה להחלטת ממשלת ישראל בתחילת השבוע להכשיר באופן מיידי תשעה יישובים מההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון בתגובה לפיגוע הרצחני בירושלים. בנוסף לכך אושרה הכנסתם של כל היישובים הצעירים להגדרת 'אתרים בהסדרה', ולכן הם יעברו למסלול ישיר בדרך להסדרה בטווח הארוך, שיאפשר חיבור תשתיות, מרכיבי ביטחון, מבני חינוך ועוד בטווח המיידי. היישובים שכלולים בהחלטת ההסדרה הם אביגיל ועשהאל בהר חברון, שחרית וגבעת ארנון בשומרון, גבעת הראל ומלאכי השלום בבנימין, מצפה יהודה ושדה בועז בגוש עציון ובית חגלה בבקעת הירדן. חשוב לציין כי תשעת היישובים הלללו נבחרו להסדרה משום שהם עומדים בפני עצמם ואינם צמודי דופן ליישוב קיים, ובשל כך הם זקוקים לסמל יישוב עצמאי.

אילולא העליהום התקשורתי והציבורי בשל הרפורמה במערכת המשפט, וכמובן רצף הפיגועים הרצחניים בירושלים, ייתכן שהחלטת הממשלה הייתה זוכה לקצת יותר כותרות. מדובר בהישג כמעט היסטורי של ההתיישבות הצעירה, אחרי שנים של מאבק, שהתחיל ממאחזים בלתי חוקיים בשולי הלגיטימיות הציבורית והפך עם השנים לנושא שאפילו מפלגות מרכז־שמאל כמו כחול לבן הסכימו שצריך להסדיר.

ימים ספורים לאחר פרסום ההחלטה מתאר לוברבום הרגשה של שחרור באוויר. "מאות משפחות רוצות להצטרף אלינו ומחכות להסדרה. מעבר לזה, גם האנשים שגרים פה יותר מעשרים שנה רוצים שביישוב יהיו מבני ציבור שלא קיימים אצלנו ותשתיות מינימליות כמו אספקת חשמל תקינה, כבישים, מדרכות, גני משחקים ועוד. ברור שיש ציפיות גבוהות. עברנו משוכה גדולה בהכרזה הזאת, אבל עכשיו צריך כמה שיותר מהר לאשר תקציב מדינה ולהביא את הדברים האלה למעשה: לבנות מבני הציבור, לסלול כבישים, לאשר את השכונות. עד היום, כבר עשרים שנה שהתושבים אצלנו בונים בית בלי משכנתא, משהו שכל אזרח במדינה יכול לעשות. עד היום כל התשתיות היו על חשבון התושבים ועל חשבון המועצה".

שדה בועז הוקם לפני כעשרים שנה ביוזמת חננאל שאר־ישוב, מ"פ שהיה בשירות מילואים בגזרה. הוא שם לב לנקודה אסטרטגית במיוחד ששולטת על כביש הגישה מירושלים לגוש עציון והחליט לעלות על הקרקע. כיום מונה היישוב 47 משפחות חילוניות ודתיות. "ליישוב יש עתודת קרקע של יותר מאלפיים דונם אדמות מדינה, שעליהן בעצם אנחנו שומרים כחלק מהמאבק על שטחי C", מציין לוברבום.

למרות האכזבה בחוות גלעד, שאותה הוחלט להסדיר לפני כחמש שנים ועדיין אין בשטח התקדמות בנושא, לוברבום אופטימי. "כשחוות גלעד קיבלה את האישור, הייתה ממשלה אחרת והיו המון תירוצים", הוא מסביר. "היום כשעוצמה יהודית, הציונות הדתית והליכוד מובילות את האירוע יחד עם יהדות התורה וש"ס, שהן לא פחות ימין משאר המפלגות, אין פה שום מעצור, אין פה שום תירוצים. הציפייה שלנו היא שבתוך חודש לכל היותר יתחילו גורמי הביצוע להיכנס לפעולה – מי בממשלה, מי בחטיבה להתיישבות ומי מסביב, להתחיל את העבודות בשטח. כל יישוב שקיבל את האישור להסדרה, אין שום מניעה לקדם אותו מבחינת תשתית, כדי שבחורף אנשים יוכלו לחמם את הבית כמו שצריך".

יחד עם האופטימיות מבהיר לוברבום שהוא נמצא עם האצבע על הדופק, כדי לראות שהדברים מתקדמים בשטח, "שאנחנו נקבל את הקו הכחול שלנו, את תוכנית התב"ע שלנו, שבמת"ע הבאה כבר נעלה כיישוב מן המניין. כולנו מרגישים כוח חלוץ שננטש לתקופה של עשרים שנה, ועכשיו סוף סוף המסוק הגיע עם האספקה. אבל לראות אותו בינתיים בשמיים זה לא עוזר. צריך לראות אותו נוחת עם האספקה".

"מה שמקבלים בתל אביב - יקבלו גם בגבעת הראל"

גם בפורום ההתיישבות הצעירה, שניצב זמן רב בחזית המאבק להסדרת היישובים, מביעים שמחה רבה שמהולה בעצב. "אנחנו כמובן כואבים את הכאב של הנרצחים ושל השכול, אבל מאידך אנחנו שמחים שמחה גדולה מאוד. יש פה נקודת זמן חשובה - מהפכה במצב ההתיישבות בשנים האחרונות", קובע אורי ברטפלד, מייסד פורום ההתיישבות הצעירה. "מה שהמדינה לא עשתה בריש גלי ועל השולחן במשך שנים ארוכות, היא כעת עשתה כשהניחה על השולחן את הנושא של ההתיישבות הצעירה. אנשים שלפני עשרים שנה נשלחו לחזית מטעם המדינה, עלו ליישובים והקימו אותם בחסות המדינה - במשך שנים ארוכות הרגישו ששכחו אותם שם. ברוך ה' המדינה חזרה לקרב, ונותנת למתיישבים מקום של כבוד".

לצד השמחה הגדולה והצער על הנרצחים, החיבור הזה לא יוצר משוואה בעייתית, שבעצם רק כשיש דם ברחובות נעשים צעדים כאלה?

"קודם כול אנחנו יודעים מקדמת דנא שארץ ישראל נקנית בייסורים. אנחנו כמובן לא רוצים אותם, אבל הקשיים והאתגרים האלה איתנו כבר עשרים שנה ביישובים, כולל חס וחלילה פיגועים ביישובים ובכבישים. אנחנו לא רוצים לעסוק במשוואה הזאת. לאורך כל הדרך אמרנו שהדברים לא תלויים זה בזה. אבל מכיוון שנוצרה סיטואציה כזאת, אז יחד עם הקושי והכאב, אנחנו מברכים ושמחים שמאשרים את היישובים. אנחנו מקווים שהמדינה תמשיך להקים יישובים, בלי קשר למשוואה הזאת, בלי קשר לשכול, בלי קשר לפיגועים. המדינה צריכה להמשיך את מפעל ההתיישבות קדימה".

מבחינת ברטפלד, הבשורה הגדולה היא שהמדינה קיבלה אחריות על הסוגיה של ההתיישבות הצעירה. "בעבר, כשהתחלנו את הדרך, היינו מאחזים בלתי חוקיים, הבן החורג של המועצות, הילד המאתגר הזה שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו ואין תקציבים לתת לו. המדינה עוצמת עין אחת, ובעין השנייה מפקחת ושומרת בעזרת החיילים שלה על המקומות האלה. היום המדינה שמה את זה על השולחן, ואומרת שהיא מקבלת אחריות. וכשהמדינה מקבלת אחריות, יש לה משאבים והקצאות, והיא יודעת לבנות מבני ציבור, להפעיל קווי חשמל ולספק מים בלחץ מתאים - בלי קומבינות".

החלטת הממשלה כוללת שני מסלולים. הראשון – של תשעת היישובים, שכעת מקבלים סמל יישוב והכרה מטעם המדינה, ומתחילים את המסלול של הקמת היישוב. לשם כך המדינה מתחילה לתכנן תב"ע, שבמסגרתה גם יתוכננו ויוסדרו התשתיות. המסלול השני מיועד לקבוצת יישובים אחרת שלא צריכה סמל יישוב, אלא יש בה בעיות סטטוטוריות או משפטיות כאלה ואחרות, והמדינה מקימה צוותים שיוכלו לתת את המידע לאזרחים. "אם עד היום היה צוות אחד שמסדיר יישוב פעם בשנה, היום מקימים עשרה צוותים כאלה, והם יהיו ממוקדי מטרה, וממילא יפתרו את כל הבעיות הסטטוטוריות והמשפטיות. בתוך שנה וחצי יכולים להסדיר את כל שאר היישובים, וממילא לספק לתושבים האלה חיים מסודרים, שווים בין שווים. הם לא יהיו אזרחים סוג ב', אלא אזרחים שווים. מה שמקבלים בתל אביב יקבלו גם בגבעת הראל".

זה משהו שהתושבים ירגישו בטווח הקרוב?

"בוודאי. למשל ביישוב עשהאל, מהרגע שהמדינה החליטה, מחר בבוקר יכול לרדת פה שנאי של חברת החשמל ולהתחיל לספק מתח בעוצמה גבוהה הרבה יותר לתושבים. פתאום יהיה לאנשים אור בבית - דבר בסיסי כל כך. אנשים לא מבינים על מה מדובר. אני עומד בבית, שוטף כלים, ולא רואה אם הצלחת שניקיתי נקייה או עדיין לא. חצי שעה אחרי כניסת השבת המפסק של המזגן והמקרר קפץ. הלך המזגן והלך המקרר. הייתה שבת קרה והיה מבאס. אלו שינויים שאנשים ירגישו מיד. אחרי שיתחילו לקדם את התב"ע, אפשר להתחיל לדבר על משכנתאות מהבנק כדי להתחיל בנייה. אם אין משכנתא, רוב האנשים לא יכולים להביא סכומי כסף גדולים כל כך מהבית".

"עובדים על אלפיים משפחות"

גבעת ארנון (777) ממוקמת על הרכס שבין היישוב איתמר בשומרון ובין בקעת הירדן. היישוב הוקם לפני כעשרים וארבע שנים על ידי גרעין של קיבוצניקים מעמק יזרעאל. כיום מונה היישוב 41 משפחות. "זו הנקודה הכי מזרחית של הרכס של איתמר. הגענו לפה כגרעין חילוני. זה היה יוצא דופן, אבל הרב של איתמר התחבר אלינו וקיבלנו אישור להתיישב פה כגרעין חילוני. לאט לאט המציאות עשתה את שלה, וכיום אנחנו יישוב מעורב - גם דתיים וגם חילוניים". מתאר שמואל ברק, תושב המקום וחבר הגרעין המייסד. "שלוש פעמים פינו אותנו מהגבעה, ואחרי כל פעם חזרנו בחזרה, ולאט לאט בנינו פה את המקום".

בעצם, מה היה חסר לכם עד עכשיו שאתם צריכים הסדרה?

"אנחנו רוצים להתפתח", הוא משיב בפשטות. "אנחנו רוצים להגיע ליישוב של מאה־מאתיים משפחות. לפני שנתיים־שלוש היינו צריכים להגדיל את אספקת החשמל לגבעה, אז הגבעה בשיתוף גורמים מיישבים מימנו את העניין. אף בן אדם בעיר או אפילו ביישוב מתוקן לא משלם כדי להפעיל את החשמל שלו. את האנטנה של האינטרנט אנחנו היינו צריכים להביא. זה עלה אלפי שקלים. אנחנו נשאנו בכל העלות של קו המים. פתאום נקבל תקצוב ממשרד הנגב והגליל. זה משמעותי".

מבחינתו, להליך ההסדרה של גבעת ארנון יש שלל השלכות מבורכות. "בנושא מוסדות החינוך, החיים יהיו נוחים יותר, לא נצטרך לנסוע רחוק כל כך. נקבל כאן את השירותים המוניציפליים שמקבלים בכל יישוב נורמלי אחר: שירותי רפואה, שירותי דת או כל מיני שירותים אחרים שהמדינה מעניקה לכל יישוב מן המניין. בנוסף לכך, יש אנשים שפחדו לבנות את הבתים שלהם, וההסדרה יכולה לעודד אותם לעשות זאת. אנחנו לא רוצים שאנשים יגורו בקרוואנים אלא בבתים משלהם. ההסדרה וההכשרה שלנו יכולים להסיר את החשש הזה, וממילא אנשים יעזו לבנות פה, יוכלו לקחת משכנתאות, וככה יפתחו את הגבעה. יש לנו רצון לשמר את הקהילה הטובה שבנינו פה ואת החקלאות האורגנית ואת כל יתר הדברים שכרוכים בזה, אבל אין ספק שזה יאפשר התפתחות משמעותית בגבעה".

אלישיב ומרים אמיתי הם בני שתי המשפחות הראשונות שעלו לחדש את ההתיישבות בעשהאל לפני יותר מאחת עשרה שנים. "בעלי ואני - שנינו בני גוש קטיף. אחרי הגירוש גרנו יחד עם הקהילה שלנו מעצמונה בשומריה, ואז פנו אלינו להצטרף לגרעין שאמור לחדש את ההתיישבות בעשהאל", נזכרת מרים בתחילת הדרך. "מהרגע הראשון, גם כשהיינו שתי משפחות, החלטנו שאנחנו מתנהלים בתור יישוב. בתוך חצי שנה נקלטו עוד כמה משפחות. אחת מהן היא משפחת בראלי, אבי המשפחה הרב מאיר משמש כיום הרב של היישוב".

אתגרי ההקמה של עשהאל היו קשים מנשוא, אבל הם צלחו אותם בהצלחה ובמסירות. "חיינו על מים ממכלית וחשמל מגנרטור. אם ראש השנה מחובר לשבת, זה אומר שבאמצע אין מים וחשמל, כי הכול נגמר. אין כביש, מדרכות גם היום אין, אין עצים, אין תחנה, אין שום דבר. הבחירה הייתה בכל זאת להמשיך ולהתנהל כיישוב, ולאט לאט ליצור יש מאין. עם הזמן המועצה ראתה שאנחנו רציניים, וגם אמנה ראתה שאנחנו רציניים, ואז יצרו תשתית לחיבור מים וחשמל לעשהאל, שהייתה מיועדת ל־16 משפחות. עד היום אנחנו מתבססים על תשתית של 16 משפחות, למרות שמתגוררות בעשהאל כבר קרוב לתשעים משפחות, ואנחנו עוד לפני הקליטה של הקיץ בעזרת ה'. אני מניחה שהבשורה הטובה רק תגדיל את הביקוש, כי אנשים מחכים לזה".

מבחינתה של אמיתי, הבשורה הגדולה של ההסדרה בשבילם היא להפסיק את ההתנהלות של גנבים בחשכה. "עצם ההכרה היא צעד חשוב. היא אמירה: יש פה התיישבות בארץ ישראל, התיישבות חדשה פורצת גבולות. לצערנו הרב, זה התחבר לפיגועים הקשים האחרונים שהיו ולנרצחים, בהם הילדים הקדושים. התשובה שלנו היא לתפוס כל שטח בארץ ישראל, לפרוץ קדימה וכמה שיותר. עצם ההכרה בנו תאפשר לנו לצמוח ולגדול עוד יותר ולהתרחב בעזרת ה', ואנחנו עובדים על אלפיים משפחות - לשם אנחנו רוצים להגיע. בעשהאל היום יש יותר מעשרים משפחות מבני גוש קטיף. היום אנחנו מציינים את יום העלייה לקרקע של היישוב הראשון בגוש קטיף, נצר חזני, והיום אנחנו גם מקבלים גושפנקה על עשהאל. מבחינתנו זו סגירת מעגל".

גם את ארנה קובוס מבית חגלה ההחלטה על הסדרת היישוב שהקימה בעשר אצבעותיה משמחת במיוחד. "זה בגדר נס בשבילנו", היא מתארת בהתרגשות. "יותר מעשרים שנים אנחנו כאן, והמועצה (מועצה אזורית מגילות, י"א) פשוט לא רוצה להכיר בנו. במהלך השנים הצטרפו גם משפחות, וגם אחרי שהצטרפו המשפחות, המועצה לא מוכנה להכיר בנו. כעת סוף כל סוף יהיה אפשר לקבל מים וחשמל לא בגנבה אלא בצורה מסודרת, וזה משמח מאוד".

קובוס מונה שורה ארוכה של אתגרים שעמם מתמודדות מדי יום 32 המשפחות המתגוררות בבית חגלה הסמוכה ליריחו, אתגרים שהיא מקווה שייפתרו במהרה בעקבות הכרזת ההסדרה. "קודם כול, הבעיה של המים היא בעיה חריפה. המים שיש לנו כאן הם בלחץ נמוך מאוד. אין לי לחץ מים מספיק בשביל המקלחת. לפעמים אין מים בכלל. אנחנו מחוברים לכנסייה שלידנו, וזה לא נעים. הם צוחקים עלינו שלהם יש אישור, כי הם מאושרים וחוקיים, ואנחנו לא. בעזרת ה' מעכשיו חברת מקורות תספק לנו את המים. הבעיה של החשמל גם חמורה מאוד".

עד היום, מתארת קובוס, מכיוון שהיישוב לא היה מוסדר, את הסיוע הנצרך הם קיבלו דווקא ממועצת בנימין, הרחוקה יותר. "מועצת בנימין מפנה את הזבל. הילדים לומדים במצפה יריחו שבמועצת בנימין. כל השירותים החברתיים שאנחנו צריכים - מרפאה וכדומה - נמצאים גם הם במצפה יריחו. זה לא תקין, לא כך צריך להיות. עכשיו נראה מה יהיה. יש להניח שזה ייקח זמן, זה לא יקרה מהיום למחר עד שהמועצה תחליט איך הם מתמודדים איתנו וכמה הם מוכנים לתת לנו".

ארנה קובוס היא הדמות המזוהה ביותר עם ניסיונות התחדשותה של ההתיישבות היהודית ביריחו, כמו גם עם השמירה על בית הכנסת העתיק 'שלום על ישראל'. את בית חגלה היא החליטה להקים מעט אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. "זה היה כששרפו את בית הכנסת ביריחו, אחרי שגם שרפו את קבר יוסף, ואז הוציאו אותנו החוצה. הצבא זרק אותי לכאן כדי להיפטר ממני, כי אנחנו לא היינו מוכנים ללכת הביתה. מכיוון שהייתה כאן החלטה צבאית של מח"ט לתת לנו לשבת כאן, זה נתן לנו גושפנקה להישאר. אנחנו עדיין בקשר עם בית הכנסת ביריחו. אנחנו נכנסים פעם בחודש. ביום שישי הקרוב יש לנו כניסה בעזרת ה' עם שני אוטובוסים. תהיה שם שמחת שבע ברכות של זוג שהתחתן".

ביום שמתחדשת ההתיישבות היהודית ביריחו, את נשארת בבית חגלה או שאת חוזרת לשם?

"בעזרת ה', הלוואי שנתמודד עם שאלות כאלה".

המועצה האזורית מגילות סירבה להגיב לדבריה של קובוס.

***