לצאת לחירות
החירות היא הסיפור היהודי הכי גדול. בעשרת הדיברות, כשהקב"ה כביכול מציג את עצמו לעם ישראל, הוא יכול לבחור בהגדרות שונות, אבל מכל הדרכים הוא בוחר דווקא באחת: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הוא לא מתגלה לנו כבורא, לא כיוצר האנושות או עם ישראל, אפילו לא כנותן התורה. יש רק כרטיס ביקור אחד: הוא המוציא מעבדות לחירות. גם פרשת משפטים - הפירוט של העקרונות הגדולים לכדי מצוות מעשיות - פותחת בשחרור עבדים לאחר שש שנים או ביובל. החירות היא הניצחון היהודי הגדול, מפני שהיא המפגש עם מה שמעל הטבע. הטבע כל הזמן משועבד לחוקים, לקיבעונות, למעגל סגור שרודה בכל היצורים – מעגל שאין לצאת ממנו. לפעמים גם החברה האנושית מאופיינת במעמדות שאין להשתחרר מהם, אבל החירות היא המגע עם מה שמעל הטבע, היכולת לחשוב באופן עצמאי, לרצות, לשנות ולהתחדש באין מכריח. בעוד הגוף שבוי בכבלי הטבע החומרי, הרי שהנשמה שייכת לעולם החירות. על כן גם היובל, פסגת השאיפות של התיקון העולמי, מאופיין ב"איש אל משפחתו תשובו" – יוצאים לחירות. אפילו העבדים השפופים ביותר שלאחר שש שנים בחרו בעבדות על פני החירות אינם יכולים עוד להפנות עורף לאתגר החיים הכי גדול: להיות בן חורין.
פסל החירות
בדיוק בגלל זה אחד מצירופי המילים המשונים ביותר הוא "פסל החירות". פסל הוא הדבר התקוע ביותר שקיים, ומבטא את הכניעה המוחלטת לכך שאין כל חדש תחת השמש. הפסל אינו מתחדש, אינו נע, הוא בדיוק הביטוי לעבדות ושעבוד. לא לחינם אחרי שבדיבר הראשון התגלה הקב"ה כמי שהוציא מעבדות לחירות, בדיבר השני הוא שולל את מה שמבטא את השעבוד: "לא תעשה לך פסל". אין דבר כזה "פסל החירות", זה או פסל או חירות. וכמה לא מפתיע שדמות האישה בפסל החירות אינה אלא דמות האלה ליברטאס, אלת החירות מן התרבות הרומאית.
בעולם של א־ל אחד אין־סופי ומופשט, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, מי שחידש בחופש מוחלט את העולם מאין ליש, וברא בצלמו ובדמותו אנשים עם נשמה חופשית – אפשר להאמין בחירות ולנפץ את הפסלים. אבל מי שבמיתולוגיה שלו אלילים רבים, כוחות שונים שפועלים על העולם, יתקשה מאוד לבנות תודעה של חירות, לנצח יהיה זה רק פסל חירות. מדינת פסל החירות תצליח לשחרר את עבדיה, אבל נגזר עליה להשתעבד לאלילי כסף, זהב, קריירה וסלבריטאות. ככה זה – אדם עם נשמה יכול לצאת לחירות. אדם־פסל נידון לעולם לעבדות.
מה עם אמה עברייה
דווקא בשל העובדה שהחירות היא לב הסיפור היהודי, קשה מאוד לעיכול כל עניין העבדות המוזכר בתורה. מילא העבד שנמכר בגנבתו, שזוכה לחינוך מחדש במשפחה תומכת ובסביבה משקמת. אם האלטרנטיבה היא כלא והתבוססות בפשיעה, אפשר בהחלט להבין. גם מי שמוכר עצמו לעבד, מסביר הרב קוק שלפעמים זוכה להגנת זכויות העובדים שלא זוכים לה העובדים המסכנים במכרות הפחם, שלא אכפת למעסיקים שלהם מחייהם או מרווחתם כל עיקר. את כל זה עוד איכשהו, לא בקלות, אני מצליח להבין. זה בטח לא עוזר לי להבין איך דווקא עבד עברי נשוי שהשאיר את אשתו וילדיו מאחור מקבל אישה לא לשם אהבה, אלא לשם עסק – שפחה כנענית שעליה נאמר שהאישה וילדיה יהיו לאדוניה. זה איכשהו מערער את כל התפיסה היסודית שלנו על זוגיות והורות.
אבל פסגת הקושי נמצאת באמה העברייה. בימי שלטון דאע"ש המזעזעים בשטחים נרחבים של סוריה ועיראק, פורסמו עוד ועוד סרטונים בלתי נסבלים על משפחות כורדיות שהגיעו לחרפת רעב. בסרטונים נראים אבות מוכרים את בנותיהם בנות השש עד שתים עשרה לגברים שגדולים מהן בעשרות רבות של שנים. כל נים בגוף התמרד נגד הזוועה הזאת, ופתאום אני שואל את עצמי: רגע, מה עם אמה עברייה? זה ממש זה, לא? אב מוכר את בתו שעוד לא חגגה בת מצווה. מהקונה מצופה שיארס אותה בשלב מסוים או יחתן אותה עם בנו. אני כותב את זה ומתמרד תוך כדי כתיבה, זה הרי לא יכול להיות אמיתי. מה עושים עם זה?
גבולות מוסריים לזוועות של מצוקה
אני מבקש לשתף במה שאני אומר לעצמי לנוכח השאלה הקשה הזאת. כבן לדור הזה, של שפע ורווחה, אני לא מתחיל להבין. אבל התורה היא נצחית והיא חייבת לומר את דברה גם לדורות איומים ונוראיים של מצוקה וסבל. כשראיינו את האב הכורדי שמכר את בתו הוא הסביר שהוא עמד בפני אין ברירה, או שימותו כולם או שיציל את האחים האחרים במעשה הנורא הזה, ובמידה רבה גם לילדה הזאת יבטיח הצלה ממוות ברעב. כן, זה נשמע כמו הקינות המזוויעות על נשים שאכלו את בשר ילדיהן. וזה בעיקר נשמע שבעולם השפע, לאושרנו, אנחנו לא מתחילים להבין, וטוב שלא נבין לעולם.
ובמקום הזה התורה הייתה יכולה להעלים עין ולומר שזה לא קורה, שאצלנו אין דברים כאלה, ופשוט להניח לזוועה הזאת להתרחש בלי גבולות ובלי חוקים. תחת זאת התורה החליטה להניח גבולות מוסריים לזוועות הללו שנובעות ממצוקה. מעין הביטוי "דיברה תורה כנגד יצר הרע" אבל פי כמה וכמה. אם ממילא לאסוננו יקרו דברים כאלה, לפחות יהיו תחת הגבלות.
התורה גם לא מסתירה את עמדתה המוסרית נגד המעשה הנורא הזה. היא כותבת על הקונה אמה עברייה: "לעם נוכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה". רש"י, רמב"ן והאבן עזרא מבינים שהתורה מכוונת אל האב שבגד בבתו במכירתה לעבדות. מובן מאליו שהתורה מתנגדת למעשה כזה ומגדירה אותו כבגידת האב בהורות לבתו. ועם זאת במקום לצעוק חמס ולהניח לדברים כאלה להיעשות בלי גבולות וחוקים, היא מניחה במקום הנוראי הזה גבולות.
המחשבה הזאת מתחזקת עם פירושו של המלבי"ם להפטרת פרשת שופטים (זו שלא נקרא השבת בשל הפטרת שקלים). שם רואה המלבי"ם את העבדות כרעיון שיחלוף והקב"ה עצמו מצווה את המלך צדקיה לכרות ברית עם העם לבל יעבדו עוד איש את אחיו. הם, אגב, משחררים את כולם וחוזרים ומשתעבדים בהם, ללמדך כמה מורכב תהליך הגמילה מן התלות בעבדים. אבל המגמה ברורה: התורה אינה מצדיקה עבדות, היא מתווה עוגנים בסיסיים בתוך הכאוס השפל הזה.
מאושר לחזור
מישהו שלח לי מייל תגובה על דבריי בשבוע שעבר אודות המתח שבין הר המור למרכז הרב. הוא כתב לי שהמתח הזה הוא נחלת העבר, בימים שבהם התפלגה הר המור ממרכז, אך לאורך השנים הקפידו הרבנים משני הצדדים שלא לדבר סרה איש באחיו, והמחלוקת לא הפכה להיות עניין ציבורי. אם אכן כך, דבריי אינם מתאימים כלל למציאות. ואני קופץ על אמירה כזו כמוצא שלל רב. טעיתי ואין "דרבי חם במגזר" כפי שתיארתי את המחלוקת הזאת? ברוך השם. שמח אם טעיתי ושמח למחוק. במקרה כזה אני מאושר לחזור בי ולקחת את דבריי בחזרה. הלוואי שכל המחלוקות בתוך המגזר ומחוצה לו ילכו מן העולם והאמת והשלום אהבו. אמן כן יהי רצון.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***