שני נשיאים דיברו השבוע לאומה. אחד בדימוס, אחד בתפקיד. אחד של בית המשפט העליון, אחד של מדינת ישראל. אחד העמיק את הניתוק והשבר שיצר לפני שלושים שנה, והשני השכיל להבין את שורש הבעיה ולהכיר בה.
"אני ישראל השנייה, מה זאת אומרת?" התפלא השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון ואבי המהפכה החוקתית, על שאלתו של רוני קובן בריאיון לכאן 11. "איזה פריבילגיה יש לי? מה יש לי? בעלות על דירה אחת, גם זה חצי. אין לי הכנסות אחרות חוץ מהפנסיה שלי, הייתי נוסע בסמארט, מה רוצים ממני? מדוע אני לא ישראל השנייה? מדוע אני ישראל הראשונה? מפני שאין ישראל ראשונה ושנייה, יש עם ישראל".
הניסיון לחמוק אל חשבון הבנק – הגם שאמות המידה הברקיות נשמעות מופרכות לאזרח הסביר – כפרמטר לשיוך חברתי, לא צלח לברק. המראיין קובן דחק אותו לפינה: ומה אם שמך היה אהרן בוזגלו? "אני לא יודע", השיב המיתמם המקצועי, "כשהייתה לי השפעה בוועדה לבחירת שופטים הייתה לי מציאות מסוימת. חיפשנו שופטים ערבים, ולא מצאנו אותם. חיפשנו מזרחים, חיפשנו ערבים, חיפשנו גם חרדים, ולא מצאנו אותם. אולי טעינו בכך שלא מצאנו מספיק".
אבל כל אלה זוטות בעיניו. הוא מוכן להודות ברבע פה בכך שלא חיפש מספיק, אך לא מוכן לשינוי ולו הקל ביותר בהרכב הוועדה למינוי שופטים – בית היוצר המעוות שממנו יצאו "15 מזרחיים מתוך 70 שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם", לטענתו. גם אותם חמישה עשר - נשגב מבינתו - אינם מענה אמיתי לבעיית הגיוון. אי אפשר לטעות במי מהם, למשל, שהוא מצביע בחשאי, מאחורי הפרגוד, לתנועת ש"ס.
לעומתו, נשיא המדינה יצחק הרצוג הציג עמדה אחרת, שמקדימה לדיון בפרטי הרפורמה את הבנת הכשל העיקרי שהיא באה לתקן. "אסור לאף רשות להיות מקובעת", קבע בנאומו לאומה השבוע. "הרשות השופטת חייבת להיות בית למגוון הדעות בחברה הישראלית. העובדה שאין מספיק גיוון – למשל של שופטים ממוצא מזרחי – בבית המשפט העליון מטרידה אותי שנים רבות". הרצוג התייחס גם לגירוש מגוש קטיף כאירוע שיא של ציבור גדול במדינת ישראל, שהרגיש כי בית המשפט העליון אינו שומר הסף של זכויותיו כשעריצות הרוב באמת השתוללה.
פרטים רבים נוספו בהמשך דבריו של הרצוג על סעיפי הרפורמה והתנאים להידברות, אך הבשורה העיקרית מונחת דווקא במשפטים הראשונים. הרצוג לא גדל בעיירות הפיתוח וגם לא הצטרף לעליות הראשונות של גוש אמונים, אך גם מהמרחק הפיזי והתרבותי הצליח לגעת בכאב הגדול שמניע את המחנה הלאומי אל הרפורמה. לא כאב שמוביל לתאוות נקם חלילה, אלא כאב שמסייע להפנמה העמוקה ביותר של בעיית בג"ץ. מועצת חכמים בעיני עצמם שפועלת בשיטת חבר מביא חבר, ומקבלת הכרעות על גורל הציבור כולו בניגוד גמור להכרעתו הדמוקרטית.
הסקופ נותר על רצפת חדר העריכה
התובנה הפשוטה הזאת של הנשיא התחדדה השבוע על רקע ריאיון אחר של בכיר לשעבר במערכת המשפטית – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר ד"ר אביחי מנדלבליט. ביום חמישי שעבר הוא ישב לריאיון מקיף ראשון מאז פרישתו, בתוכנית 'עובדה'. מה ששודר שם שודר, אך באופן די מוזר קטע נוסף, שלא שודר בתוכנית עצמה, שוחרר לאתר האינטרנט של הזכיינית קשת ביום ראשון. כשמאזינים לתוכנו, אפשר להבין שלא חוסר הערך העיתונאי שבו הוא שהשמיט אותו אל רצפת חדר העריכה, אלא דווקא החוסר בערכים העיתונאיים של קברניטי התוכנית ובראשם אילנה דיין.
"נעשה עינוי דין לרב אריה דרעי", הודה מנדלבליט, שבכובעו כתובע הכללי החליט על הגשת כתב האישום נגד יושב ראש ש"ס. "הייתה שם בעיה בחקירה, היא התחילה עם חשדות מאוד חמורים, כולל שוחד, יצאו לחקירה, ואחרי הרבה שנים חזרו עם תשובה (עבירות מס בלבד – י"ר). מערכת אכיפת החוק לא הצטיינה במקרה הזה".
דיין, המראיינת, התעניינה לגבי עסקת הטיעון שנחתמה עם דרעי, שהיא זו שעומדת בסופו של דבר מאחורי הרחקתו מתפקיד שר על ידי בג"ץ לפני כמה שבועות. "לא היה לי ברור שום דבר", ענה לשאלה אם הבין שדרעי מתכנן להתפטר מתפקידו כחבר כנסת בזמנו. "זה לא היה חלק מההסדר. הוא היה צריך לקבל את ההחלטה, היא שלו, אבל ככל שתקבל החלטה להישאר שר זה יחייב את התביעה לטעון בעניין הקלון". כשדיין ניסתה בכל זאת לסחוט מהיועמ"ש לשעבר שפרישתו המתוכננת של דרעי היא שהובילה להסדר הטיעון המקל, מנדלבליט התעקש: "הסדר הטיעון לא היה מקל, הוא היה ראוי".
בעולם שבו תקשורת המיינסטרים חדלה אפילו מהמצג האובייקטיבי כלפי חוץ והתגייסה באופן מוחלט למחאה נגד הממשלה, אין זה מפתיע שקטע כזה – סקופ עיתונאי בכל קנה מידה – פינה את מקומו לדיבורים מזועזעים של מנדלבליט על קץ הדמוקרטיה. המשמעות הרי הרסנית בשביל המחנה: מדבריו של התובע עצמו במשפט דרעי, אותו אחד שתפר את עסקת הטיעון וחתם עליה, לא הוזכרה שום התחייבות לפרישה. כל התזה שבנה בג"ץ מתערערת למשמע הדברים האלה.
ונסביר. השופטים הפוסלים את דרעי התחלקו לשתי כתות. היו שפסלו את יושב ראש ש"ס מלכהן כשר בממשלת ישראל בשל תיאוריה שנקראת "השתק שיפוטי". על פי פרשנותם לדברי דרעי בערכאה הנמוכה, קרי בית משפט השלום, דרעי התחייב בפני השופט שלא לכהן כשר בממשלה הקרובה. מכוח זה, כך הם קובעים, אין הוא יכול לעמוד מול בית הדין הגבוה לצדק ולטעון שהוא יכול לכהן כעת כשר ואינו מחויב לפרוש מתפקידו.
לאור דבריו של מנדלבליט, ההכרעה הזאת נראית מרחיקת לכת. בית משפט השלום לא נדרש להכריע בעניינו של דרעי ולחרוץ את דינו, אלא בסך הכול לאשרר את עסקת הטיעון שחתם עם הפרקליטות. יהיה הדקדוק שערכו שופטי בג"ץ בפרוטוקול אשר יהיה, העובדה הברורה היא שהתביעה כלל לא דרשה פרישה של דרעי מהחיים הפוליטיים. ואם התביעה לא דרשה זאת, מנין לנו להמציא שהשופט חייב עוד יותר מדרישות התביעה, כשמה שנדרש ממנו הוא בסך הכול לאשרר את עסקת הטיעון.
גם דברי הכת השנייה מתערערים לאור דברי מנדלבליט. הקבוצה בראשות הנשיאה חיות פסלה את השר לשעבר מטעמים של חוסר סבירות. אכן יש קושי להתמודד עם העילה האמורפית הזאת, אך גם במושגיו של בית המשפט העליון מדובר בבדיחה. התובע הכללי מודה שנעשה כאן עינוי דין נוראי לדרעי, כך שקיים סיכוי לא מבוטל שאם היה אוזר כוחות ואמצעים וממשיך את ההליך בלי לוותר הייתה עומדת לו טענת ההגנה מן הצדק. אך גם משלא התנהל ההליך, ברור לכל בר דעת שמי שראוי לנזיפה ויחס מחמיר בתיק הזה הם הפרקליטות והמשטרה ש"לא הצטיינו במקרה הזה", ולא להוסיף עינוי על עינוי לדרעי ולבוחריו.
וכאן שבים ומהדהדים דבריו של הנשיא הרצוג. ביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה והכנסת היא דבר שיש לו מקום. איננו חפצים בהתאכזרות של המחוקק כלפי קבוצות המהוות מיעוט, אם כי אינני רואה סכנה כזאת בטווח הנראה לעין. אך כדי שלמחסום שיציב בית המשפט בפני הכנסת והממשלה יהיה תוקף, כדי שהוא באמת יחסום סכנות לדמוקרטיה, הוא זקוק למקור הכוח היחיד שלו – אמון הציבור.
לציבור מצביעיו של אריה דרעי אין שום סיבה לתת אפילו טיפה אחת של אמון לבית המשפט העליון. הוא הודר ממנו סדרתית, למרות שעורכי דין בכירים מבני עדות המזרח לא חסרים. נציגו הנערץ, אריה דרעי, נחקר כמעט שש שנים על עבירות שוחד והורשע בסוף בעבירות מס שצריך לחפש בעזרת פנס. תחושות הרדיפה וההדרה הן אותנטיות, כפי שקבע הנשיא, והן נולדו בבית המשפט ובמערכת אכיפת החוק. לא פלא שבמקום קבלת הדין בצער אך בהשלמה, מנסים נציגי הציבור של ש"ס להכניס את דרעי דרך החלון או אפילו דרך התקרה. הם מתקשים להאמין ששר אחר, "אחד מהמשפחה" כלשונו של ברק, גם היה נתקל בחומת השתק שיפוטי וסבירות.
זה נכון, ישנה קבוצה גדולה שחרדה באמת ובתמים מהרפורמה המשפטית ויש לשים לב גם לכאביה. ההזמנה של הנשיא להידברות מבורכת, ובתנאים נכונים יש להיענות אליה. אך אל ידחה סנטימנט בן חודשיים את הסנטימנט שהתבסס 74 שנים. לא יעלה על הדעת שבמסגרת פשרה הציבור המודר מבית המשפט ביחס לגודלו באוכלוסייה שוב ירכין ראש כדי לשמור על שלום ההגמוניה. לבית המשפט נדרש באופן דחוף גיוון ומיתון, והחוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא הדרך לשם.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***