כל כך רציתי להאמין שזה אפשרי. שהפעם לא יהיו תירוצים.
השתדלתי לסלוח לראש הממשלה "ראש גוש הימין" על טעויות העבר הקשות, כמו הכרזתו על תמיכתו בפתרון "שתי המדינות", הזלזול שלו בציבור הכי נאמן, ציבור הכיפות הסרוגות, הסכם חברון ולחיצת היד לערפאת בזמנו.
פעם אחר פעם הוכיח שלא ניתן לסמוך עליו.
ניסיתי אפילו לחפש תירוץ לשאלה "איך זה שכל מי שהיה קרוב אליו, ושותף ללשכתו וממשלתו, בסוף נהפך לאויבו"?! השתדלתי לקוות שמי שהצביע בתחילה בעד תכנית הגירוש והעקירה האווילית והמרושעת מגוש קטיף, היה זה רגע של שטות ואחר כך חזר בו. סירבתי להאמין שמה שחשוב לנתניהו זה הוא עצמו.
אבל אני מוכרח לומר את האמת. התייאשתי ממנו. נכון, אמרו את זה הרבה פעמים, הרבה אנשים, הרבה לפניי.
עברה בליבי מחשבה שאולי אין זו העת לצאת נגד ראש הממשלה ולתת רוח גבית למרד ולמחאה המשתלחת במחוזותינו.
אבל אחרי מה שקרה היום בכרם בשילה, אין לי עוד אמון בהנהגתו. במקום שמדינת ישראל תצא למבצע נטיעות ברחבי כל הארץ היא בוחרת לעקור.
ממשלת ישראל בהנהגת נתניהו שולחת דחפורים לעקור בעמק שילה 1000 (!) עצים.
מספר לא נקלט.
עצים שנשתלו ביד מלאת אמונה ציונית לפני כ-25 שנה בתום לב (על זה אין חולקים) נעקרו בשליחות המדינה תוך כמה שעות. שר ביטחון מהליכוד.
בניגוד להסכמים שנחתמו עם נתניהו.
הימים שקדמו לשרירות הלב שבעקירת העצים היו גם הם לא פשוטים. בכאב לב הרגשנו כולנו את הטרור מרים ראש, ולצידו התנהלות פוליטית מלבה שאין בה כיוון, אין בה הבחנה בין עיקר וטפל, אין בה יכולת לקדם את הדברים החשובים מבלי להבעיר את השטח.
ואז הגיעה העקירה היום, שמנוגדת לכל הערכים אשר לשמם הצבענו, עקירה שמפנה עורף בזחיחות הדעת אל מה שהובטח.
רבים התקוממו על התעקשותו של בצלאל סמוטריץ שכביכול בגלל עמידתו על דרישותיו התעכבה הקמת "ממשלת הימין המלא". בצלאל ידע היטב מדוע הוא לא מוותר על שליטתו במנהל האזרחי.
לא כולם הבינו מדוע איתמר בן גביר מתעקש על העברת השליטה במג"ב לידיו.
והנה היום - על אף כל החתימות וההבנות ובניגוד להוראות השר סמוטריץ לעכב את העקירה, המדינה נותנת (תחת התעלמותו של ראש הממשלה) הוראה לעקור מטע עצום של אהבת הארץ.
שוטרי מג"ב מבזים ומטרידים באופן מחפיר חברת כנסת - ומקבלים גיבוי ממפקד המג"ב. ומפגינים מוכים לעיני המצלמות.
היכן כל שומרי הדמוקרטיה כאשר חסינות לחברי כנסת מהימין לא מכובדת?
היכן קולות כל רודפי הצדק והדמוקרטיה כאשר מפגינים מופלים לארץ (לא חלילה כי הם חסמו את נתיבי אילון...) מוכים באגרופים ונבעטים בראשם?!
התנהלות דומה מול מפגיני המחאה נגד הרפורמה- היתה מעוררת סערה גדולה וזעקה מעומק הלב. איפה כולם? אנחנו צריכים לעמוד שכם אל שכם במחאה על ביזוי זכויות האדם הבסיסיות ביותר.
זאת ועוד.
איזה הגיון יש בעקירת עצים בחלקת אדמה שאין אפילו ערבי אחד הטוען שזו אדמתו הפרטית?
האם המדינה חזקה רק כנגד אנשי הכיפות הסרוגות רק בגלל שאנחנו לעולם לא נשבור את הכלים?
אצלנו "אין לי ארץ אחרת" זה לא רק שיר. אחרי הגירוש מגוש קטיף, המשיכו טובי בנינו להתגייס ליחידות המובחרות, ולא איימו על ירידה מהארץ.
ובמקום לקרוא למלחמת אחים הכרזנו "האהבה תנצח". אני מתפלל שאכן אהבת החינם תנצח. אבל המחיר כבד, וכואב, כואב מידי.
נתניהו ממשיך את חוסר המנהיגות שלו. אך הפעם אין לו תירוץ "מה לעשות, יש לי בקואליציה קולות ושותפים עם דעות אחרות".
לא שמעתי את קולו של "ראש ממשלת הימין המלא". ממש נדם קולו. ואין הוא חשוד כמי שאינו יודע למצוא מילים... לא היה לו מה לומר כל הבקר? נזכר פתאום לגמגם "עצרו" ברגע האחרון? ואחר כך- שקט. שוב איבד את הכח הרטורי שלו לקום ולהנהיג.
איזו תמונה מדכאת לראות כמה עצי ברוש בודדים, עזובים ועצובים במטע שרק אמש היה מטע מרהיב ביופיו, חצי עם כבר התייאש מנתניהו. חצי העם הנותר, המאמין בדרך, מבין היום שנתניהו לא ראוי יותר להיקרא מנהיג.
תמונת שארית המטע שנעקר אתמול לוחשות לי: "הנה ברוש, לבדו מול אש ומים."
ואולי נכון לומר "הנה הראש לבדו, לבדו עד השמיים." אין ברירה - צריך להתעורר ולבחור מנהיג לאומי אחר, להבין שאין מה לצפות ממנו עוד.