קשה להפריז באחריותם של אנשי הציבור לשלומו היום. אנחנו נמצאים במתח גדול שמזכיר במידה רבה את המתח שהיה קודם ההתנתקות, למרות הבדל הברור - מערכת המשפט אפשרית לשינוי בחקיקה, אבל אסון ההתנתקות קיבע את ארגוני הטרור כאיום קבוע וממשי על שלום ישראל.
האחריות מחייבת לשים לב לצדדים כולם ואני מרשה לעצמי לצטט דברים שכתב הנשיא אהרון ברק בשבתו בבג"ץ: "דמוקרטיה מבוססת על דיאלוג, לא על כוח; על שכנוע ולא על אלימות. מי שאינו מוכן לקיים בעצמו את 'כללי המשחק' הדמוקרטיים לא יישמע בטענתו כי האחרים חייבים לפעול על-פי כללים אלה כלפיו" (בפרשת טיבי [2] בעמ' 24).
אם נבקש בכנות להקשיב לדברי ברק והם הגיוניים ביותר - מוכרחים דיאלוג אבל דיאלוג אינו יכול להתקיים במעמד צד אחד כאשר השני מעמיד מולו חרב מאיימת. ברגע שהשמאל בחר לאיים במלחמת אזרחים, כדבריו של ראש העיר תל אביב חולדאי: "מדינות דיקטטוריות חוזרות להיות דמוקרטיות רק בשפיכות דמים", או של מי שהיה פה פעם ראש ממשלה וסיים כעבריין מורשע -"מלחמה אמיתית לא מנהלים בנאומים, אלא בקרב פנים אל פנים, ראש בראש, יד ביד", חושבני שנטרקת הדלת בפני אותו דיאלוג שכולנו חפצים בו.
אבל בואו נתקדם להציץ לאחד התיקונים המבוקשים - "עילת הסבירות".
בבג"ץ עזמי בשארה שעסק בדברי ההלל שנשא בשארה אחר 'ניצחון' החיזבאללה על ישראל, כתב השופט המנוח חשין "תמיכה בארגון טרור לא מהווה עילת פסילה, וכי נדרש לבסס תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור כנגד ישראל".
ובכן אני מוכן לתת לשופט את מרחב שיקול הדעת הזה גם אם אינו תואם את השקפת עולמי, אבל האם אין מקום לתפיסה שתאמר שמלחמה בטרור מחייבת ראייה רחבה יותר? האם אין לגיטימיות בשום פנים ואופן למי שיטען אחרת? הלא כל בר דעת מבין שזה לא יתכן!
וזה מוביל אותי לדבריו של השופט ברק לראיון המרתק עם רוני קובן שבו בין היתר אמר "אני לא חושב שבית המשפט העליון, צריך לייצג את החברה הישראלית. הוא צריך לשקף את החברה הישראלית". הנה האליטיזם עליו אנחנו מלינים במשפט קצר אחד. בית המשפט כביכול מקבל את כוחו מאיזה כוח מסתורי שגזר שהם הם ישקפו את החברה וכלפי התפיסה הזו ממש, ציבור עצום בישראל התקומם והביע את רצונו בקלפי.
ובכן - לא ביקשנו שבית המשפט ייצג את החברה הישראלית כי בדיוק לשם כך יש את בית הנבחרים.
בית המשפט בהחלט חייב לשקף את החברה, אבל מי שישקף אותה הם לא חבורה סגורה הבוחרת את עצמה ומשמרת את כוחה, אלא אלו שבאמת מייצגים את השיקוף הזה. חשוב להבין שאנחנו לא נקבל את האמירה המוזרה שבית המשפט הוא 'משפחה'. בית המשפט הוא מוסד חשוב ויקר במדינת ישראל, אבל הוא מוסד 'כלל-ישראלי'.
מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמד על צניחת האמון בבית המשפט. מ80% ב-2003 ועד לרמה של 42% כיום. זהו נתון מעורר דאגה עד שתמהני על קברניטי מערכת המשפט שלא ישבו על המדוכה, למיטב זכרוני, כדי ללמוד לעומק מה הם עוללו למערכת הזו שהגיעה לשפל שכזה.
המילטון עמד על כך שהרשות השופטת אין לה לא ארנק ולא חרב ואת כל כוחה היא יונקת מהאמון שהציבור רוחש לה. בסופו של דבר כמובן שכולנו מעוניינים במערכת משפט הוגנת ולא תלותית, אבל כזו שתצליח להשיב את האמון הציבורי הרחב שהיה כלפיה . זה הזמן לתקן. לשם כך נבחרנו.