כשעבדתי במשרד עורכי דין, ניגש אלי הבוס שלי וביקש שאערוך חוזה לאחד הלקוחות שלנו. "ושיהיה חוזה טוב!", הוא הדגיש.
ישבתי על ההסכם הזה לא מעט זמן, ווידאתי שהוא סוגר את כל הפינות, כל האפשרויות, עד שאי אפשר יהיה להכניס סיכה בתוכו. גאה ומרוצה מעצמי, ניגשתי לבוס שלי והנחתי בפניו את יצירת המופת המשפטית שלי.
אחרי חצי שעה, הוא נכנס למשרדי. "מה זה ההסכם הזה?", הוא שאל בזעזוע.
"מה הבעיה איתו? זה הסכם מושלם. הוא סגור מכל הכיוונים", עניתי בתמימות. "זו בדיוק הבעיה. מי יחתום על הסכם כזה?".
אני שומע הרבה דיבורים על הרפורמה המשפטית ברשת. הקשקושים, ההפחדות ואי הדיוקים הגיעו עד לכאן, ללונדון. כבר הרבה זמן אני מתאפק מלהביע את דעתי בפיד האישי שלי. הרגשתי שאולי הגיע הזמן להביע דעה שמתחילה סוף סוף להישמע קצת:
הרפורמה זיהתה מצויין את כל הכשלים שפוגעים באיזון בין הרשויות (השופטת מול המחוקקת-מבצעת)
הרפורמה נתנה פתרונות מצויינים לכל אחד ואחד מהכשלים הללו. הבעיה: הרפורמה עשתה עבודה טובה מדי.
מתוך רצון, שאני מאמין שהוא כנה ונכון, להחזיר את הרשות השופטת למקומה הראוי, הם סגרו כל חריץ כמעט שמאפשר התערבות שלה בהחלטות הרשויות האחרות.
התוצאה: מרחב ביקורת שיפוטית קטנטן, חריץ ממש, שמעמיד את הרשות השופטת בעמדת נחיתות משמעותית מול הרשויות האחרות. היום זה נראה לנו טוב וחיובי, כי היום הרשות השופטת היא מפלצת ממש אל מול הרשויות האחרות. מחר בבוקר, לא בטוח שנשמח כל כך שהפכנו את המפלצת לעכבר.
אני, בניגוד לכל הזעקנים, לא מפחד מ'קץ הדמוקרטיה'. גם ברפורמה בנוסחה הנוכחי זה לא קץ הדמוקרטיה ולא יתאפשר להפוך את המדינה ללא דמוקרטית. זה פשוט לא נכון.
מצד שני, אני גם לא מוכן שרגשות נקם וכעס- מוצדקים ככל שיהיו- על המערכת המזעזעת הזאת ועל מה שעשתה או לא עשתה בעשורים האחרונים- יפגעו במדינת ישראל, בהווה או בעתיד.
הצעת הנשיא בעיני לא טובה מספיק, אבל היא בהחלט נקודת מוצא סבירה מאוד להתחלה של משא ומתן. אני מאמין שקבלת הרפורמה המשפטית בהסכמה רחבה חשובה יותר מנוקשותו של סעיף כזה או אחר בה. למה? כי הסכמה כזו מבטיחה את קיומה של הרפורמה לאורך זמן, וכן כיבוד הרפורמה מצד כל הצדדים במערכת השלטון, וגם מצד כל חלקי העם.
מה שאיבדנו בשנים האחרונות הוא את האמון בטוהר כוונותיו של הצד שכנגד. השמאל לא מאמין לימין, והימין לא מאמין לשמאל. בהרבה מקרים - בצדק. בהרבה מקרים- שלא בצדק. אני רוצה להאמין שכל צד ברובו מעוניין בטובתה של מדינת ישראל (כפי שהוא רואה אותה) ושכל צד נגוע גם בשיקולים זרים כאלו או אחרים.
זה לא באמת מעניין.
מה שחשוב הוא להגיע לתיקון כזה שמצד אחד יאפשר לממשלות נבחרות לפעול על פי הכרעת הרוב כראוי בדמוקרטיה, ומצד שני כזה שיהיה מקובל על רוב גדול מספיק משני צידי המתרס שכולנו נרגיש ששומעים אותנו ומתחשבים בנו.
לא להיות מונעים מתחושות נקם. ולא להיות מונעים על ידי פחדים קמאיים וחסרי שחר. הגיע הזמן לשיח ענייני.
ואני מזכיר כאן- גם לימין וגם לשמאל: יש רק סוג אחד של ניצחון במאבקים כאלו, והוא פשרה טובה ועניינית. כל ניצחון אחר- אם הרפורמה נופלת או אם הרפורמה עוברת ללא ניסיון הידברות והגעה להסכמות מול הצד השני- הוא הפסד של כולנו. וזה יהיה ניצחון פירוס, שכולנו נשלם עליו עוד שנים רבות. למה? כי להביס את אחיך בקרב היום זה להפוך אותו לאוייב נצחי שחי איתך באותו בית. לא בדיוק אסטרטגיה ארוכת טווח מזהירה. לא למדינה ולא לעם שלנו.
אז כולם נא להוריד את גובה הלהבות ולהתחיל לדבר לעניין.
הכותב הוא סמנכ"ל אתר רוטר