בסוף פרשתנו ישנה פרשייה מיוחדת. משה נצטווה לעלות עם אהרון נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל להשתחוות מרחוק לפני ה'.
כמו סיירת רוחנית שזוכה להתקרב קצת יותר אל האור. ואכן זוכים העולים למעמד רוחני שקשה לבארו. 'ויראו את אלוהי ישראל'. אך בסוף המעמד משהו נהיה צורם ועולם החזיונות והאור הגדול, גורם למעשים לא מכוונים, ופתאום 'היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה' כדברי המדרש. 'הציצו ונתחייבו מיתה', מגלה לנו רש"י, והקב"ה רוצה לשלוח בהם יד ולהענישם, אבל מתאפק לעת עתה כדי לא להרוס את השמחה שסביב נתינת התורה.
לכאורה מה לספור הזה ולי? לפני שאני אזכה למראות עליונים ולהציץ באור מעבר למידה, תן לי להצליח לקום בבוקר לשחרית. כנראה שאם הייתי נשאל למה אני לא קרוב לה', היו לי בארסנל כמה תשובות טובות כמו עצלות וחוסר חשק או שפשוט לא מאיר לי הספור. לא הייתי מעלה בראשי לומר שיש לי בעיה של 'יותר מדי אור'. רבי נתן מברסלב לא חושב ככה, להפך הוא קובע נחרצות "כי רב בני אדם נכשלין בזה". וזו מניעה גדולה שבגללה האדם נחלש מלשוב בתשובה.
ומסביר רבי נתן, אם היו שואלים אותנו ברגע כן, אם היינו רוצים להתקרב אל בורא עולם? היינו משיבים בפה מלא שכן, ובעומק אני מתגעגע וכואב לי המרחק שנוצר עם השנים. אבל אי שם בתוכי מקוננת איזה מחשבה שהקדושה ובורא עולם זה אכן דבר כל כך גדול, אבל אני כל כך רחוק מזה, עד שאין לי כח להתחיל להתעסק עם זה, כי יקח לי חיים שלמים וכמה גלגולים להתחיל להתקרב אל האור הגדול הזה.
יוצא שדווקא איזה פרפקציוניזם רוחני שבי, תפיסה של האור הגדול, גורם לי להחלש ולוותר על הכל. ה'הכל או כלום' הרוחני הזה שביסודו הוא קדוש, דווקא הוא מפיל אותי מן הקדושה. ואשר על כן אני בז לצעדים קטנים ומתונים שמתאימים למצבי הנוכחי, ובאופן מפתיע הם למעשה הדרך היחידה שלי לחזור הביתה לבורא עולם.