'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'. 'וו' החיבור מלמד אותנו, שאחר המעמד הנשגב של מתן תורה יש לרדת לפרטים באופן שיהיו כשולחן הערוך, והמאכלים מוכנים לאכילה.
כי אלוקים נמצא בפרטים הקטנים כבגדולים, במצוות שבין אדם לחברו, בחובת הזהירות שלא לפגוע לא בחברו ולא ברכושו, ומשפגע, עליו לשלם, וכשמתעוררת מחלוקת ממונית, 'תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' לכו לבית הדין, ללמדנו, שנצטוו ישראל לשטוח את דיניהם רק לפני שופטי ישראל, ורק אלה השופטים על פי תורת ישראל.
אך אומר בעל הטורים, קודם הדין ראויה היא הפשרה, כנוטריקון של המילה 'המשפטים' - הדיין מצווה שייעשה פשרה טרם יעשה משפט. כלל זה מבוסס על דברי רבי יהושע בן קרחה במסכת סנהדרין שאומר: מצווה לבצוע! כדברי הנביא זכריה 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'. והלא במקום משפט אין שלום ובמקום שלום אין משפט. אלא, איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר זה ביצוע.
ולכאורה יש להרהר בדבר, כי הנה כל פשרה באשר היא, חוטאת היא לאמת ולצדק, ולכאורה עדיף לשאוף לעשיית צדק מאשר לפתור בעיות, ופשרה תמיד תחטא לאמת ולצדק.
בשאלה זו נחלקו בגמרא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יהושע שהזכרנו. כותב הרב משה צבי נריה במאמרו 'משפט הפשרה', שרבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, מסתמך על משה-רבנו ע"ה, שקבע שדרך המשפטית הנכונה היא ש'יקוב הדין את ההר'. היינו, בית-הדין הוא מוסד משפטי שעיקר תפקידו לדון על פי דין תורה, להציב ולייצב את גבולות הצדק והיושר על פי התורה, ובכך לקבוע נורמות להתנהגות העם. זאת, גם אם הן אינן משיגות את השלום המיוחל והמלא בין בעלי הדין, כי הרי בסופו של דבר, בעצם העובדה שיש דין ויש דיין מתרבה השלום בעולם, ובלעדיה, איש את רעהו חיים בלעו, ולא עוד אלא שדרך זו מחנכת את הציבור בדרכי הנועם ובנתיבות האמת של התורה, וכך הופכות הן לדרך הרבים, מה שבסופו של דבר משליט שלום רב בעולם.
לעומתו, רבי יהושע בן קרחה סובר, מצווה לבצוע. אמנם משפטי התורה קובעים את הנורמות הראויות ביחסי הבריות, אולם כרגע בעידנה דריתחא, בשעת כעס, כשהיחסים בין בעלי הדין מאוד מתוחים, סובר רבי יהושע, כי בשעה זו חובת הבאת השלום בין היריבים קודמת לחובת קביעת הנורמה המשפטית. במקרה דנן, חובת הפרט קודמת לחובת הכלל, קודמת היא לחובת הנחלתן של נורמות ההתנהגות המחויבות על פי דין התורה. בידוע הוא שרבים מהיוצאים חייבים בדינם, אינם נוטים לקבל את הדין ופעמים רבות בטוחים הם שהדיין טעה ולא ירד לעומק העניין. בדרך זו אולי מידת האמת תבוא לעולם, אך השלום ירחק כמטחווי קשת. עדיף אפוא להעדיף את השלום ולהקדימו לאמיתה של תורה, כאמור בזכריה: 'דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת', אך 'וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'.
ראוי לציין שבבתי הדין לדיני ממונות של ארץ-חמדה גזית, מנסים לרבע את העיגול בהצלחה רבה, היינו, לדון דין לאמיתה של תורה אך תוך דאגה ששני המתדיינים, שני היריבים, ייצאו עם חיוך והבנה מבית הדין, יהא הפסק אשר יהיה. הבנת הצד המפסיד שב"ה נמנע ממנו גזל.
מו"ר, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל הגר"א שפירא זצ"ל, מיקד את המחלוקת בשאלה, מהו עיתוי הפשרה. לרבי אליעזר, יש לחלק באופן ברור בין משפט לשלום. פשרה באה בחשבון רק לפני שהצדדים באים לבית-הדין, ואדרבא, שיסתדרו הצדדים ביניהם בדרכי-שלום, והתובע יחזור בו ולא יתבע את חברו לדין. אבל, מרגע שבאו בשערי בית-הדין, כאן, לפני הדיינים, צריכה להתברר האמת המוחלטת על פי דין-תורה. בית-דין הוא מקום האמת בלבד, אמת התורה, ועשיית פשרה בבית-הדין היא פגיעה בתורה. ואדרבא הבוצע, המביא לפשרה, בבית דין, הרי הוא מנאץ את ה', היינו מנאץ את תורת ה' ומשפטיו. שהרי בסופו של דבר, בפשרה, נוטל הדיין ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, ודומה לגזלה. משום כך לרבי אליעזר אין מקום כלל לפשרה במסגרת הדיונים בבית-הדין.
לעומתו, רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, כי כאמור, איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע. וכן נהג דוד ככתוב בספר שמואל ב ' וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ'. שהרי כל מקום שיש משפט אין צדקה, ובמקום צדקה אין משפט, אלא, איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע. כיום עוד בטרם מתחיל דיון, פעמים רבות מפנים את הצדדים לפישור, גישור או למוסד הבוררות, ודומה כי זו 'פשרה' ראויה בין רבי אליעזר ורבי יהושע בן קרחה, בחינת דברי זכריה הנביא 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'.
גם דעת הרמב"ם בלשונו הזהב בפרק כ"ב מהלכות סנהדרין כותב שמצווה לומר לבעלי הדינים בתחילת הדיון - 'בדין אתם רוצים או שמא בפשרה?' אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכל בית דין שעושים פשרה, אומר הרמב"ם, תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר 'וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'. במילים אחרות, פשרה משובחת היא, אך זאת רק קודם או עם תחילת הדיון.
עמרם, נכדו של לוי ונינו של יעקב אבינו, היה דיין וגדול הדור, עד שדרשו עליו חז"ל את הפסוק בקהלת: 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' - זה עמרם, ולא עוד אלא שהזוהר מסביר את שמו 'עם' 'רם', המציין כי יזכה לילדים שיהיו מרוממים אשר ינהיגו את עם ישראל. ואכן, שני בניו - משה ואהרן עם מרים אחותם, רוממו והנהיגו את ישראל, כל אחד בדרכו. משה-רבנו - משה אמת ותורתו אמת, ולעומתו אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. השלום איננו ההיפך מן האמת, אין הוא שקר, אלא דרך שיש לנקוט בה תחילה. בקשת השלום מחייבת לא פעם להעלים עין מפגמים, להתפשר בדברים אחרים, לחפש את השלום ולא רק את הצדק. מידת שלום זו הינה כה גדולה, עד שגדול השלום שאף רשאים לשנות מן האמת מפני דרכי שלום, ואז האמת החדה נדחקת ממקומה ומפנה את מקומה כדי להרבות שלום בין אדם לחברו.
דילמה זו, אמת ושלום, מה עדיף? הינה על פי מדרש בראשית-רבה ח, עתיקת יומין, והחלה כבר ביום השישי לבריאת העולם. אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות... מהם אומרים: אל ייברא, ומהם אומרים: ייברא. זה מה שאומר הפסוק: 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ'. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומרת: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכה לארץ. ככתוב: 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה [חותם] שלך? - תעלה אמת מן הארץ! זה מה שכתוב: 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'.
בדרך השלום בחרו גם בית-הלל, כששבחו כלה כ'כלה נאה וחסודה', הגם שכנראה לא הייתה כלילת היופי... [כתובות יז]. אך כאשר באים בשערי בית-הדין, כאן, אם יש מקום לפשרה, היא יכולה וראויה להתבצע רק קודם תחילת הדיון, או לשיטות אחרות אף קודם מתן פסק הדין, כך שהפשרה לא תסתור חלילה את תורתנו, תורת אמת, עליה אנו מברכים את נותן התורה – 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו', ראויה היא תורת-אמת להיות נטועה בתוכנו ללא פשרות.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונ