שופטים נחשבים לא-להים, ומערכת המשפט אמורה להיות נשגבה וא-להית. אבל הם יכולים גם להכזיב, "וכאחד השרים תפולו". האחריות על הכבוד והאמון שרוחשים למערכת המשפט והצדק, מוטלת על שכמם של השופטים.
העובדה שפרשת משפטים מופיעה סמוך אחרי מתן תורה, לפני פרשיות בנין המשכן, מעידה על החשיבות הגדולה שמועידה התורה למערכת משפט מתוקנת, כפי שלמדים גם מדבריהם החוזרים ונשנים של הנביאים, שאין ערך לעבודת המקדש והקרבנות, אם אין חוק ומשפט בישראל.
חשיבותה הגדולה של מערכת המשפט באה לידי ביטוי גם בכך שהשופטים והדיינים מכונים בשם "א-להים".
למונח "א-להים" בהקשר של מערכת המשפט בפרשתנו יש שני מובנים. א-להים במובן המקובל, הקדוש-ברוך-הוא, וא-להים במובןבית הדין. על עבד שאינו רוצה לצאת לחפשי בתום שש שנים של עבדות נאמר: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". "הא-להים" כאן הם הדיינים שלפניהם נעשה טקס הרציעה. בפרשת השומרים והגניבה, מעורבים שני המובנים: "אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ". בפעמיים הראשונות, את "ונקרב בעל הבית אל הא-להים", ו"עד הא-להים יבא דבר שניהם", מסבירים שהכוונה היא לשבועה בפני ה'. אולם בפעם השלישית, "אשר ירשיען א-להים", המובן הוא: אשר ירשיע בית הדין.
מדוע מכונים השופטים בתואר הנכבד א-להים?
לדעת ראב"ע, הם נקראים בשם זה כי הם מקיימים את משפטי הא-להים בארץ, כביכול הם נציגיו עלי אדמות: "כי הם פקידי א-להים בארץ". אולם הרמב"ן מפרש כפשוטו – שא-להים ממש נמצא בבית הדין":
"כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע. וזהו שאמר (שם) 'אשר ירשיעון אלהים', וכך אמר משה 'כי המשפט לאלהים הוא' (דברים א יז). וכך אמר יהושפט 'כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט' (דהי"ב יט ו). וכן אמר הכתוב: 'אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט' (תהלים פב א), כלומר בקרב עדת אלהים ישפוט, כי האלהים הוא השופט. וכן אמר 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'' (דברים יט יז)."
מעבר לכל ההוכחות מן המקרא, מוסיף הרמב"ן גם ראיה מן המדרש:"בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקדוש ברוך הוא שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר (שופטים ב יח) כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט". (שמות רבה ל כד)
עמעום הגבולות בין א-להים ככינוי לבורא לבין הכינוי לשופטים מצוי בפרשתנו בפסוק האיסור: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". התרגום מתרגם א-להים: דיינא. תנאים נחלקו אם הוא קודש – מכוון לה', או חול – מכוון לדיינים בשר ודם. (סנהדרין סו ע"א), במסכת סופרים הכריעו: "א-להים משמש קודש וחול" (סופרים ד ח), ואף רש"י הביא את שני המובנים בפירושו לפסוק: "הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דיין". עד כדי כך נשגבה מעלתם של הדיינים, ששמם ומצוות הזהירות בכבודם מעורבים עם שם ה' ומצוות הזהירות בכבודו.
כדאי לשים לב לכך שלצד הזהירות בכבוד שמים ובכבוד הרשות השופטת, נמצאת גם אזהרה על כבודו של הנשיא, הוא המלך, הרשות המבצעת. אולם אין אנו עוסקים הפעם בכבודו ומעמדו של המלך.
כשמערכת המשפט פועלת כתקנה ועושה צדק, מזהים גם בני האדם את מערכת המשפט עם הא-להים. כדברי הפסוק בתהלים (נח):"הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם: ... יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע: וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ". יש המפרשים שהא-להים בפסוק זה הוא ה' או מלאכיו, אבל יש המפרשים שמדובר בשופטים בשר ודם, העושים דין צדק, מזכים את הצדיק, ומרשיעים את הרשע. לאור כפל המשמעות, סביר להניח שגם בתהלים יש עמעום וערבוב בין א-להים ואדם: מי שנעשה לו צדק מודה לשופטים ובד בבד מודה לא-להים שכונן את מערכת המשפט ומנחה את הדיינים לעשות צדק.
בעוד שרשימת המקורות שהביא הרמב"ן מן התנ"ך מחזקת את תפיסת הזהות שבין א-להים שבשמים לדיינים שבארץ, ישנו מזמור קצרבתהילים, אותו אנו אומרים בכל שבוע כשיר של יום שלישי, אשרמגביל את ההתפעלות מא-להיותם של הדיינים (תהלים פב). ראשיתו של המזמור תואמת את כל שנאמר עד כאן: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". כלומר, א-להים במובנו השמיימי נצב בין הדיינים, שהם א-להים במובן הארצי, הוא משתתף איתם, או משגיח עליהם, במעשה המשפט. אך המשכו של המזמור, מביע אכזבה מכך שהדיינים אינם ממלאים את תפקידם: "עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה?". הציפיה מן הדיינים היא להגן על זכויות הפרט, על החלשים בחברה: "שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ: פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ". אולם הם מאכזבים: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ, יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ". יש מפרשים שהם נכשלים כי אינם יודעים ובקיאים די בתורת המשפט: לא ידעו ולא יבינו", ויש מפרשים שהם מעוותים את הדין מפני דעות קדומות, הטיות ואפילו שוחד של ממש: "בחשכה יתהלכו". כאשר השופטים מתנהגים כך, הם ממוטטים את מוסדות הארץ. בנוסף לכך, הם גם מאבדים את תארם הא-להי והופכים להיות כשאר האדם, אם לא למטה מכך: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ". הם מאבדים את ההדר ואת האמון שניתן בהם. בשעה זו לא נותרה לו למשורר ברירה אלא לפנות אל הא-להים האחד והיחיד שהוא לעולם שופט צדק: "קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם".
חתימה זו של מזמור התהילים, שיש בה אכזבה מן השופטים ומן המשפט, אינה סוף פסוק. פרשת משפטים בספר שמות ופרשת שופטים בספר דברים, ועוד מקומות רבים בתורה ובחז"ל מלמדים שקיימת חובה להקים מערכת משפט אנושית צודקת בכל מקום שבו יש קהילה יהודית, "בכל שעריך", ובמיוחד בארץ ישראל. השאיפה שיהיו "א-להים שופטים בארץ", אינה בטילה גם בעת האכזבה. האחריות המוטלת על כתפי השופטים לעמוד בנטל ולממש את הציפיות אינה מתמעטת לעולם. משורר התהילים במזמור פב מלמדנו שאי אפשר להתמם ולחשוב שלעולם שופטים מזוהים עם א-להים, אולם חתימתו של מזמור נח מלמדת שעלינו להמשיך לקוות, ולהאבק על כך, שנזכה ל"א-להים שופטים בארץ" במהרה בימינו.