קהילה יהודית עתיקה הפסיקה להתקיים השבוע, וגילי ניר היה שם כדי לספר. ניר היה הראשון שהגיע לבית של שאול וטונה ג'נודי, ראשי הקהילה היהודית בעיר אנטיוכיה בטורקיה, על גבול סוריה.
"הגעתי לעיר הרוסה", סיפר לי, "ופגשתי את עזרא האח של שאול והבן שלו מרדכי עומדים ליד הבית, חסרי אונים, בוכים. עזרא לא האמין שהוא עצמו ניצל. בארבע ורבע לפנות בוקר, כשהאדמה רעדה, הוא ואשתו הצליחו לצאת מביתם בלי כלום. הכל נקבר תחת ההריסות, והם ניצלו. אמרתי להם שאני מבטיח להם בשם העם היהודי שיעשו עבורם כל מה שניתן".
הוא התחיל לחפור יחד עם כמה מקומיים עם טוריות, "אבל הטורקים לא זיהו סימני חיים ולכן המשיכו הלאה. נדרשה פה מוטיבציה יהודית להביא אותם לקבורה".
ואז הגיעו צעירים של יחידת החילוץ "קדנה" (יחידת חילוץ של יהדות מקסיקו למצבי חירום) ונציגי חברת הביטוח הראל ואנשי זק"א וכמובן – נציגי פיקוד העורף, שהחלו לנהל את האירוע. החיפוש הסתיים אחרי 36 שעות.
גילי משחזר: "צריך הרבה נחישות, וגם הרבה מזל (מה שאני קורא סייעתא דשמיא). הרי אפשר לפתוח 300 חורים של חיפוש ולא למצוא כלום. ההנחה הייתה שהם היו במיטה, ואכן שם נמצאה גופת האישה. הבעל הספיק כנראה לקום ולצאת למסדרון, ושם מצאו אותו. אחרי שאיתרו אותם נערך שם טקס אשכבה מרגש, מצמרר. בני המשפחה אמרו: עם ישראל הגיע בשבילנו עד לפה".
בני הזוג נלקחו משם לקבורה באיסטנבול, ועימם נקברה חתיכת היסטוריה. "הבת שלהם גרה בארץ, הבן גר באיסטנבול. אח של שאול, עזרא, אמר לנו בסוף הטקס: זהו, אני היהודי האחרון באנטיוכיה ואני עוזב. הקהילה הזו נגמרה, אף אחד כבר לא יחזור לפה. היינו פה משנת 300 לפני הספירה ועד היום, וזהו".
ואכן, השם אנטיוכיה מגיע מהשם אנטיוכוס הרביעי, אותו אנטיוכוס ידוע לשמצה מסיפור החנוכה והחרבת המקדש. היא מוזכרת בתלמוד כעיר שחכמים יהודים ביקרו בה, ובהם גם רבי עקיבא. בכמה מקומות התלמוד אף משתמש בביטוי "כאנטיוכיא", כמו אנטיוכיה, כדי להמחיש עיר גדולה וחשובה.
היא הייתה עיר מרכזית בעולם הקדום, לצד אלכסנדריה ורומא הידועות. הקהילה היהודית בעיר עברה את התקופה הרומית, הביזנטית, הצלבנית, ושרדו כיבושים, מלחמות ומצור. ותיקי העיר זוכרים איך נהגו נהגו לקפוץ לקהילה היהודית הגדולה בחלאב, העיר הסורית הסמוכה.
עד היום העיר מלאה בסמלים יהודיים בולטים וסמל המגן דוד מופיע בה רבות. בתחילת המאה העשרים עוד הייתה שם קהילה תוססת שאליה גם היגרו יהודים מסוריה, עיראק ואיראן. עם השנים רבים עלו ארצה, רבים עברו לאיסטנבול הגדולה, ובשנים האחרונות חיו בה רק 14 יהודים, שהצעירים שבהם כבר מזמן פנסיונרים.
גם כשלא היה להם מניין הם המשיכו לבוא לבית הכנסת העתיק, שבו ספרי תורה בעלי ערך היסטרי, ולהתפלל שם. השבוע, גם ספרי התורה ששרדו את רעידת האדמה פונו משם. אלפיים ושלוש מאות שנות תפילה הסתיימו. "זה עצוב, אבל זה גם כיוון ההיסטוריה", אמר לי גילי. "ראיתי בעיניים גלות שהתחסלה".