בסוף הסגר הראשון, אחרי חודשיים מתסכלים בבית ללא עשייה מוסיקלית, פיינגולד החליט לוותר על המחשבות של "מה היה אם" ובמקום זה להתמקד בדבר הבא - אלבומו השלישי.
בשונה מקודמיו אותם גדי הפיק מוסיקלית, הפעם בחר באייל מזיג מ'הדורבנים' כמפיק האלבום. עד כה יצאו "המרחם", "ער" ו"איך יהיה פה בית" עם רועי אדרי ואיזי, ועכשיו הוא משחרר את "זמן" שמוקדש לאביו אריה פיינגולד ז"ל.
"מנגינות שהמצאנו בשביל
מה שבלב אי אפשר להסתיר
אתה אומר לי כשתגדל תעשה מזה שיר בשבילי".
"פעם זה היה רק אני ואבא", מספר פיינגולד, "בשנים הראשונות עוד לא היו לי אחיות ואח. הייתה כמובן גם אמא שהייתה איתי רוב שעות היום, טיפלה והאכילה, לקחה והחזירה. אבל אבא זה משהו אחר. אולי בגלל הציפייה. חמישה ימים בשבוע היה עובד עד מאוחר, והייתי מצפה לרגע שיגיע סוף סוף הביתה. הזמן המועט שהיה לנו כל ערב היה מעט המחזיק את המרובה. ובסופי השבוע, הוא היה כולו שלי. הזמנים האלה זכורים לי, והיוו עבורי חוויות מעצבות אישיות ממש. שיחות, שירים, משחקי כדורגל, פינג פונג, מונופול. זכיתי. זו מתנה גדולה עבור ילד, תשומת ליבו הבלתי מחולקת של אדם שאוהב אותו. כמה זה חסר לילדים שלנו היום".
"הקשר הזה של אבא ובן, הוא חלק משרשרת ארוכה. זה משהו שקשה להסביר במילים, אני מרגיש את זה בדם. שמעתי את זה בקולו של אבא כשהיה מדבר על אבא שלו, שאיבד את כל משפחתו כשברח מהתופת ועלה ארצה. הרגשתי את החיבור הזה כשהוא הספיד אותו. ראיתי את זה בעיניים שלו בברית של בני הבכור, למרות שכבר היה חולה והיה קשה לו לדבר ולהתנייד. וזה פיעם בי כשלפני קצת יותר משבע שנים עמדתי באותו בית עלמין בו הוא הספיד את סבא, והספדתי אותו".
"אבא היה בן בכור, וכך גם אני. קראו לו אריה, על שם אבא של אבא שלו שנרצח בשואה. לבננו התינוק קראנו גור אריה, על שמם. השרשרת ממשיכה, ואנחנו רק חוליה קטנה בתוכה. כל מה שאני יודע על להיות אבא למדתי ממנו. הדרך בה ידע לעשות מכל דבר כיף, החום שנתן לנו. היום אני מזהה בי כל כך הרבה דברים שהגיעו ממנו, גם כאלה שניסיתי לברוח מהם".
"כשהוא חלה, הוא אמר לי שלא משנה כמה מצבו יהיה חמור, אפילו אם לא יוכל לזוז או לדבר, שרק אשמיע לו את המוסיקה שהוא אוהב וזה מיד ישמח אותו. תמיד היה לו שיר בלב. הוא היה מזמזם מנגינות וממציא להן מילים שטותיות, לא תמיד חינוכיות אבל תמיד עם ההומור השנון שלו. השיר הזה הוא בשבילך, אבא".