לאחר הקאמבק לבמות ביוני 2021, בו הגיעו אלפי אנשים לראות את הלהקה שהצליחה להנגיש לכסא גלגלים את כל הבמות בישראל ולהגיע עד טקס המשואות בהר הרצל, מוציאים הפיל הכחול את אלבומם הרביעי.
את יציאת האלבום מלווה שיר חדש –"סע לים", והאלבום יוצא בתקופה מאוד מיוחדת ללירון אטיה, סולן הלהקה - 18 שנים לאחר שנפצע בפברואר בתאונה והפך משותק בגיל 18, לירון מציין חצי חיים "רגילים" וחצי חיים כנכה על כיסא גלגלים.
"היום זה יום מיוחד, כי היום יש לי 'תאונלדת'", כתב אטיה בסופ"ש האחרון. "ב16.2 בשנת 2005 נסעתי עם אחי לחרמון, סתם עמדתי בכיף שלי כשמישהי שגלשה שם נתקעה בי במהירות והעיפה אותי יפה לשמיים. אבל זו לא הסיבה שזה יום מיוחד, כי 16.2 יש כל שנה, מה שמיוחד זה שזה קרה בדיוק היום לפני 18 שנים, כשהייתי בן 18, מה שאומר שהחל מרגע זה ולנצח, אני יותר זמן בכיסא גלגלים מאשר בלי".
"אין לי מושג למה לכולנו כבני אדם יש נטייה מוגזמת להתעסק במספרים, לקדש מספרים עגולים ולעשות ספירות לאחור לכל מיני תאריכים משמעותיים, הרי בסופו של דבר זה רק מספר, תאריך, יום ככל הימים. אנחנו אלה שהופכים אותו למפלצת חמודה".
"אבל אני יש לי טריק, במשך שנים, היום היחידי בשנה שהרשיתי לעצמי להרהר בכל מיני מחשבות גדולות מדי כמו "למה זה קרה לי?" ושות׳ היה ה-16.2. בכל 364 הימים האחרים המחשבות האלה הרגישו לי מיותרות ומעכבות. העדפתי לא לתת להם מקום אלא להתקדם ולבנות את החיים שלי מחדש מאשר להיכנס למערבולות קיומיות. מנגד, כולנו יודעים שממש אסור לשמור דברים כאלה בבטן ולא להרהר בהם לעולם אחרת יום אחד אכלת אותה פיצוצים. על כן ה-16.2 הפך להיות יום הבאסה השנתי שלי שם אני מרגיש שפעם אחת בשנה מותר לי להתבכיין ולהתבאס על המנחוס שלי".
"אחד הדברים הקבועים שתופסים לי מקום ביום הזה הוא הגעגוע לים, על הרבה דברים בחיים הצלחתי להתגבר לחלוטין אבל הים המניאק הזה לא משחרר אותי. עכשיו מה שמצחיק זה שהדבר היחיד שעוזר לי כשאני ככה מבואס זה לנסוע לים ולשבת שם מולו, שזה כמו לנסות לרפא כאב ראש עם אגרוף לאף, אבל נשבע שזה עובד. הים, לא האגרוף. אולי גם האגרוף אבל לא בא לי לנסות".
"משהו בצבע של הים, ברעש ובגודל שנראה אינסופי עושה לי משהו בלב ומזכיר לי לשחרר את הדרמה ולזכור שאיזה מזל יש לי בכלל להיות כאן וכמה שהכל כאן כזה עלוב ומקסים ושביר וזמני אצל כולנו. כן, הלב יישבר, כן, אנשים שנאהב יעלמו לנו מהחיים, כן, קשה כאן רצח לפעמים. ועדיין… איזה טיול, איזה יופי. וואו".
"אז הנה אני כאן", חתם אטיה, "כותב את השורות האלה על החוף בסרי לנקה, שותה קוקטייל ג׳ין-אננס-ליים, ומסתכל על הים שגם 18 שנים אחרי הוא התשובה שלי להכל. היום נתתי לעצמי מתנה ומעכשיו התאריך ה16.2 הוא גם התאריך שהוצאתי את האלבום הכי יפה של הפיל הכחול".