שלום ידידיה, אתמול קבלתי לינק לטור שפרסמת בעיתון 'בשבע' שבו התייחסת לראיון רדיו שבו השתתפתי אצל ספי עבדיה בגל"צ.
אני בוחרת לפנות אליך ישירות כדי לאפשר שיח, דיאלוג ולמצות את הסיכוי להצגת מודל להידברות, לעומת מודל שחוק של פולמוס מונולוגים תקשורתי.
בטור תקפת את המקצועיות שלי. ציינת שבחרת לחפש בנבכי הרשת אחרי "השם הארוך של המרואיינת. יש אשכרה פסיכולוגית שמדברת ככה? שחושבת ככה? ועוד בשם ה”מקצועיות”, כפי שהיא מדגישה בכל משפט שני? הם לא אמורים להיות מרגיעים? אנשים עם תבונה, עם הקשבה, עם חיבור למציאות?"
זה העניין ידידיה. נשות ואנשי בריאות הנפש בישראל הם אנשי תבונה, אנשי מחקר, מחוברים למציאות, מחוברים להיסטוריה. הנה חיפשת ומצאת. מסתבר שלא מדובר בשרלטנות. יש פסיכולוגית כזו, עם שם ארוך, זו אני. אשת מקצוע שחושבת, מדברת בציבור ובוחרת לפעול כדי להשפיע על המציאות.
קראתי את הטור והתכווצתי. רובו תמלול של הראיון אבל בין הציטוטים הוא מעביר מסר לעגני, מפחית ערך, מבטל. מדבריך עולה שהפסיכולוגית, אני, חיה בסרט, כמו ה"ציבור המוסת שחי בתודעת “חבית חומר נפץ” אליו אני שייכת. דרך השאלות שאתה מעלה, אני מצטיירת כחסרת תבונה, ללא יכולת הקשבה, בלי חיבור למציאות ומלחיצה את הציבור ללא סיבה.
את הדיאגנוזה המקצועית של נשות ואנשי בריאות הנפש בטלת ללא טיעוני נגד, ללא נתונים חליפיים על המצב במדינות אחרות, מדינות עם שלטון סמכותני ללא ביזור הכח בין רשויות עצמאיות, מה שקרוי דיקטטורה. האם בגרמניה תחת שלטון סמכותני היה מקום למגוון דעות? האם ברוסיה הקומוניסטית היתה פריחה של יצירה ומחקר אקדמי? האם באיראן רמות הדחק והדיכאון נמוכות לעומת הנתונים במדינות הדמוקרטיות? מדוע בחרת בטון מגחיך ומבטל, כלפי אשת מקצוע על מנת להקטין את עוצמת הדברים שנאמרו?
יתכן שכפסיכולוגית, כאשת מערך בריאות הנפש, אני מזוהה באופן אוטומטי עם ציבור "חילוני-משכיל-אשכנזי-שמאלני"? האם יתכן שציבור זה תוייג בעיניך ובעיני הציבור הדתי והחרדי כאויב? האם זה חלק מ"הצלחת" הקיטוב, ההסתה והשיסוי של חלקי העם זה בזה? זה נורא. כדי להבין תהיתי האם הטור מבטא זעם, נכתב מתוך צער עמוק או לעג נקמני. זה רק אתה תוכל לומר לי כשנדבר.
אני יודעת מקרובים, שבציבור הדתי והחרדי קיימת תחושה של חווית ניכור וביטול מצד הציבור החילוני וכאב על ריחוק והתעלמות מצרכים ייחודיים של הקהילה הדתית. ונראה לי שזו גם הנימה שעולה מדבריך. אם נעשה עוול, בואו נפגש, נדבר עליו, נבין, נתקן, נתקרב. אנחנו חייבים לדבר עכשיו ומיד. אי אפשר לאחוז בהגה, לפעול מתוך כעס עצור ואז להתפלא מגודל הנזק. כפי שטענת, בימים סוערים אלה הרגש פעיל במיוחד ואפשר בקלות להתבלבל, אך אל לנו לתקן עוול בעוול.
סכמת את הטור עם האופציה "להקשיב גם לרדיו על שקט", כלומר להימנע מהקשבה, כי האחר לא שווה הקשבה. זהו ההיפוך של פתיחות לשיח והדברות. זו השתקת הקול האחר, האלטרנטיבי. ויהיה זה חבל מאד.
'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה' מקבלים פניות רבות מהציבור החרדי, הדתי, והימני בבקשה להסבר על העמדה המקצועית בסוגיית שינויים בחקיקה. לכולם אנו משיבים בנחת רוח ובעיקר מבקשים להפוך את ההתכתבות (כלל הפניות הגיעו עד היום בהודעות) ושיחות הטלפון לשיחה במפגש ממשי בכל מקום שירצו. הצענו במספר מקרים להגיע לקהילות כדי לקיים שיח. לצערנו עד היום כל הפונים החליטו שלא להיפגש איתנו.
ידידיה, האם תרצה להיפגש איתנו ולהידבר? אני, באופן אישי, מאמינה שאין לנו אלטרנטיבה אחרת.
הכותבת היא פסיכולוגית בשירות הציבורי, נציגת פורום הארגונים למען פסיכולוגיה ציבורית בכנסת, ממובילות מאבק 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה'