אחריות:
אפתח ואמר את שידוע לכל: אחריות היא מושג מפתח לשיח ציבורי, כמו גם למנהיגות ציבורית. זוהי אולי התכונה החשובה ביותר של מנהיגות פוליטית - אזרחית או דתית בין אם יהיה זה איש התקשורת או המחנך בבית הספר ובין אם יהיה זה נבחר הציבור או רב הקהילה. אחריות - היא הבסיס לאמון של הציבור לאורך זמן.
מנגד, אחריות - אין משמעה התבטאות ממסדית "מאולפת", מנומסת או מתחנפת חלילה. התבטאות אחראית במיטבה יכולה להיות קשה, תקיפה, מרה, בוטה, מלגלגת, אפילו סרקסטית. היא יכולה להיות טובה, ויכולה להיות בינונית. מבחנה אינה בסגנונה – והתבטאות אחראית אינה ערובה כשלעצמה לאיכות.
במה ניכרת (מתבטאת) האחריות?
בהבנה מודעת של המנהיג הפוליטי שפעילותו הפוליטית היא חלק מהסיפור הכללי של החברה שבתוכה הוא פועל. פעילותו היא חלק מכרוניקת הזמן ומהשפה המשותפת שלה. המנהיג הפוליטי משמיע את קולו כדי לנסות לשכנע ולנווט את הסיפור שלו, את התמה שלו, באמצעות דיאלוג, אל המקום הנכון להשקפתו. יש לו משימה, והמשימה היא קונסטרוקטיבית: להשפיע – לשכנע ולשנות, ולא רק - להתבטא, להרגיז, להרשים או להבריק.
לפיכך, העמדה שלו, ככל שתהיה לעומתית, היא תמיד מ"בפנים" – מתוך הבית ומתוך היכרות והזדהות עם מה שחשוב לחברה, עם נכסיה התרבותיים והסמליים ועם מה שהיא זקוקה לו, ולא מתוך ניכור או ציניות. הכלים שלו הם המילים, ומשום שלמילים יש כוח, והן מיועדות לעורר או לדרבן, ולעיתים להסעיר, לייסר ולהלקות, המינון והטון שלהן חשובים, והן אף פעם לא נורות ללא אבחנה. כל התבטאות נשקלת ונמדדת, עד שתימצא הדרך המדויקת. גם בחירת המילים היא חלק מהאחריות.
אחריות לשיח ציבורי דמוקרטי:
שיח ציבורי איכותי וער, שהוא ערובה לדמוקרטיה, זקוק לכלים מיומנים של 'פולמוס' – לטיעונים, לנימוקים, להוכחות ולמסקנות – כדי לקיים את עצמו. ברם, בראש ובראשונה שיח פולמוסי דורש להיות מחויב: (א) להשקפת עולם קוהרנטית (ב) לדימוי, איזה שהוא, של עתיד (שיהיה צופה פני עתיד) עבור המושא שאליו ממוענים דאגותיו ותקוותיו, שהוא במקרה שלנו החברה הישראלית.
כיצד מזהים מתפלמס מחויב? כשהוא לא 'נהנה' מדי! כאשר התשוקה המפעמת בכתיבתו אינה רק חדוות הפירוק, או משחק אינטלקטואלי, אלא רגש האחריות לכלל, שיכול להיות מבוטא באמצעות חזון מגויס והתלהבות, ובאותה מידה באמצעות כאב וביקורת. ברי לכל, שכל מתפלמס 'נגוע' בשיקולים סובייקטיביים, מודעים ובלתי מודעים, סוציולגיים וביוגרפיים. ברם, חובתו לנמעניו איננה ניטרליות מוחלטת – אלא, יושרה, ניקיון דעת, ומעל הכול – מחויבות להמשך קיומם וכבודם במרחב.
מה שקורה היום במרחב הציבורי – הוא חוסר אחריות משווע:
אנו עדים כיום ביתר שאת לפיחות רב בערך המילים – הנכתבות והנאמרות כאחד. המילים של מנהיגים פוליטיים (ובכללם נכנסים כל מובילי דעה במרחב הציבורי, מכל תחום) נגועות היום יותר ויותר בחוסר אחריות משווע – למושאיהם הפוליטיים. הפוליטיקה הפכה לסוגת בידור. הכותבים והנואמים הפוליטיים, חסרי האחריות, גורמים נזק רב בהפחת אווירה כאוטית של דה-קונסטרוקציה מוסרית, בהחרשת הדיון הרציני ובהרגלת הקשב לרמה ירודה ואלימה.
אתיקה של תכלית לעומת אתיקה של אחריות
אין די עוד בייחוס כוונות טובות. הביטוי "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות" מסיט את תשומת הלב מהכוונה הטובה, אל התוצאה הרת האסון, המובילה אל פתחה הפעורה של הגיהינום. זהו בדיוק ההיסט שעשה מקס ובר, שעה שביקש לדון באתיקה של המעשה הפוליטי.
המסורת הפילוסופית אליה מתייחס ובר מחזיקה באמת מידה ברורה בכל הנוגע למעשה המוסרי: זהו מעשה המבוסס על האמונות הנכונות והתכליות והכוונות הטובות. הגדרה שכזו מתמקדת בשלב קבלת ההחלטה אודות המעשה הראוי, או אודות כוונתו הראויה של עושהו, מבלי להתבונן קדימה אל התוצאות של מעשה זה, ובוודאי מבלי לקחת אחריות על מה שהוא עשוי לחולל, שעה שהוא מתקיים במציאות הרוחשת. אמת מידה זו להגדרת המעשה המוסרי מוגדרת על ידי ובר כ'אתיקה של תכלית': אלה הדבקים בתכלית הראויה, בכוונה הטובה – ופועלים לשמה.
לנוכח אתיקה מסוג זה, מבקש ובר לייסד שיח אתי מסוג שונה: 'אתיקה של אחריות'. המעשה המוסרי איננו ספון עוד בחדרי הכוונה הטובה בגולמיותה, אלא מסתכל למציאות ב'לבן של העין'. בבואה לשקול את המעשה המוסרי, שואלת האתיקה של האחריות שאלות נוספות על שאלת התכלית, והכוונה הטובה. לא עוד דיון תאורטי בלבד אודות הטוב, הנכון והראוי, אלא גם דיון כואב העוסק בפגמים ובליקויים של הסביבה האנושית – של המרחב הציבורי. שאלות שאינן מניחות אוטופיה, אלא ניגשות אל העולם בגישה פרגמטית. אתיקה של אחריות לוקחת בחשבון גם את ההשלכות הבלתי רצויות של המעשה והמילים, אלה שלא נשקלו במאזניים של 'הכוונה הטובה' – 'לתכלית ראויה'. אתיקה של אחריות היא סיפור התפכחותה של האנושות מן ההנחה האוטופית והפניית מבט נוקב למציאות כמות שהיא.
ימי אוסלו כדוגמא:
(בכוונה הדוגמא נודדת ומרחיקה את המבט מהמציאות הקונקרטית היום. יכולנו להביא כמובן כדוגמא גם את ימי גוש קטיף וכדו').
בחכמה השייכת רק לאלה המתבוננים לאחר מעשה, ניתן לומר, כי ימי אוסלו עטויים היו בלבוש אוטופי. מחד, התחושה כי שמש חדשה מאירה את פניו של המזרח התיכון: ההבטחה המתוקה של השלום המצוי, יותר מתמיד, בהישג יד. מנגד, תחושתו הקשה של הציבור שהתנגד למהלכים שהובילה ממשלת רבין, תחושה של רעידת אדמה והליכה על פי התהום. השיח התנהל בין השחור והלבן ובין החלום והבלהה. תחושה כי גודל השעה ההיסטורית יוביל ל-'הכל' או 'לא כלום'. החברה הישראלית מצאה עצמה על פצצה מתקתקת, שייצרה שיח שניתן לשייך אותו יותר לאתיקה של תכלית ופחות לאתיקה של אחריות. שיח המיוצר על ידי עולם האידיאות האוטופיות. יש קסם רב באמת הנוקבת, הבלתי מתפשרת, הנלחמת עד חורמה על מנת להפוך את רעיונותיה לממשיים, אך לצד זאת, גישה אתית אחראית חייבת לקיים שיח שיש בו גם יסוד פרגמטי, המכיר במחירים ובתוצאות, וממתן את הקולות והמעשים.
היום, כמו אז, אנו נדרשים יותר מכל לאתיקה של אחריות. אין די בשעה זו באתיקה של כוונה טובה ולתכלית ראויה. ויפה שעה אחת קודם.
ד"ר משה הרשקוביץ, איש חינוך ומשפטן - ראש תחום מחקר והוראה בבית הציונות הדתית