תמונה ראשונה
יום שישי ערב שבת חנוכה 1993.
טנק מרכבה סימן 3, בפיקודו של סגן הראל שרם, מחטיבה 188 של חיל השריון יצא בשליחות עם ישראל לפתיחת ציר בדרום לבנון ממוצב טייבה לשומריות. זהו ציר עוין וקשה ומשימה לא פשוטה והראל התנדב למשימה. זה כבר כמה שבועות שהוא נשאר בלבנון כדי לצאת בשבת חנוכה, כפי שביקש מראש בתכנון בין המפקדים כשעלה ללבנון אך דברים השתנו. בתחילת אותו שבוע הראל הסתכל בלוז השבועי. הוא ראה את המשימה של פתיחת הציר ביום שישי והחליט להישאר ולעשותה. לפני היציאה למשימה הוא לקח אתו חנוכייה מפח על מנת להדליק לפני השבת את הנר השלישי של חנוכה. ביום שישי קצת לפני כניסת שבת נורו 2 טילי סאגר והראל נהרג במקום. בן 21 וחצי היה בנופלו. אני הייתי בת 17 ויומיים.
באותו יום נולדתי למציאות חדשה.
תמונה שניה
1997.
הרב שנוולד, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' במודיעין, שהיה הרב של הראל בישיבת ההסדר בחיספין שברמת הגולן, הקים את 'מכון הראל' לזכר תלמידו שנפל. מכון הראל שם לעצמו כמטרה לחזק בקרב החיילים והלוחמים את רוח הלחימה ותחושת השליחות מתוך אוצרות הרוח של מקורות היהדות. כמו כן, לחזק את המחויבות לשירות ערכי ומשמעותי ולתמוך ולחזק את עולמו הרוחני של החייל. המשפחה שלי היתה מלאת גאווה ושמחה על שהוקם מכון על שם הראל החורט על דגלו את הערכים שהראל האמין בהם.
בשנת 2000, הרב שנוולד סיפר למשפחה על הפרויקט החדש של המכון. שיפוץ אתר 'תל סאקי', אליו יביאו בני נוער, חיילים ואת עם ישראל שישמעו על סיפור הגבורה של הלוחמים והנופלים הי"ד. אני זוכרת את העשייה שהיתה מלווה בחרדת קודש לסיפור גבורתם של הלוחמים ולזכרם של הנופלים. היה רצון עז להביא את הסיפור למקום הראוי לו בעם ישראל ובדפי ההיסטוריה. אני זוכרת את הטקסים המשותפים עם הצבא ואת הסיור שעשינו במקום לאחר השיפוץ.
היתה שם התרגשות גדולה והתרוממות רוח.
תמונה שלישית
יום הזיכרון תשנח 1998. אולפן 'דן שילון מארח'.
אימי שלוה שרם ז"ל מתארחת ב'מעגל.
דן שילון: 'יש בך כעס על המדינה?'
אמא: 'לא אין בי כעס. יש בי הרבה כאב, הרבה געגועים. אין בי כעס. אנחנו חינכנו אותו (את הראל)... אנחנו בעצמנו חונכנו להבין למה אנחנו פה. אנחנו יודעים בשביל מה אנחנו פה. אנחנו יודעים למה הוקמה המדינה ואת הצורך שלה להיות קיימת'.
דן שילון: ' אתם הקמתם מכון להנצחתו של הראל.
אמא: 'מטרת המכון להגברת ערכים דרך מורשת קרב. מיועד לנוער חילוני ודתי'.
דן שילון: 'מאיפה יש לכם כוח לומר לאחרים שעוד צריך לתת?'
אמא (במבט שברורה לה התשובה): 'זה סוד קיומנו פה. אם כולנו ניקח.... אני חושבת שכשהכנסנו את המילה ציונות למרכאות אנחנו הפסדנו. נוצר לנו פיחות מסוים. אנחנו צריכים לחנך את הנוער להוציא את המרכאות כי יש עוד הרבה מה לעשות פה כדי שנשב שקטים ובטוחים בשלום אמיתי'.
ועל זה אני חונכתי.
תמונה רביעית
כשהראל נפל הייתי בכיתה י"ב. כבר התחלתי לרקום חלומות לאחרי התיכון וחיכיתי לרגע להתחיל את חיי ואז העולם התהפך ונולדתי מחדש. הייתי צריכה ללמוד שוב הכל. בעיקר ללמוד את נבכי השכול ולדעת איך להלך בו ולהבין איך חיים את ה'חיים החדשים'. באותו מוצאי שבת חנוכה 1993, בו הודיעו לנו על נפילתו של הראל, אבי משה ניגש לאימי ושאל אותה: 'שלוה, מה נעשה?' אימי בקול חנוק מדמעות אמרה: 'יש עוד 3 ילדים בבית'. הורי החליטו שאנחנו נמשיך לחיות מתוך שמחה, מימוש עצמי ונמשיך לתת כמו שהם חונכו.
מאז שאני שייכת לעולם השכול, אני נושאת על כתפי יום יום, שעה שעה את גורלו של העם היהודי בשביל כל אזרח ואזרחית במדינה ובשביל כל יהודי ויהודייה בעולם.
מעולם לא חשבתי שבעקבות זה 'מגיע לי' או מה המדינה צריכה לתת לי. יותר מזה, הורי לימדו אותי שלא רק לא לקחת אלא להמשיך לתת למדינה האהובה שלנו ולעם היקר שלנו. אנחנו הדור שזוכה לחיות את החלום שעליו התפללו דורות רבים 2000 שנה. זה לא מובן מאליו!
שיקמתי את חיי ואנחנו ממשיכים לתת. שני בני הגדולים הם תלמידי ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' במודיעין שנקראת גם על שם הראל. בנינו הבכור משרת בימים אלו כקצין בצבא והבן השני מתגייס עוד חודש והוא שואף לתת בשירותו הצבאי את המקסימום שהוא יכול כמו דודו האהוב ואחיו הבכור.
בימים האחרונים מאז נגנב והושחת הטנק בתל סאקי אני תוהה בכאב גדול על הניגוד הצועק בין החינוך של הנתינה של הורי השכולים, למה שעשו ה'לוחמים לשעבר' שגנבו את הטנק. בשם זה שהם לחמו הם חושבים ש'מגיע' להם לקחת את הטנק והם יכולים לפגוע בקודשי הציונות וברגשותיהם של משפחות השכול מתל סאקי, במשפחות שכולות בכלל ובעם ישראל רק כי 'מגיע להם'.
בעיני, על ידי גניבת הטנק הם חיללו את זכר הנופלים וגבורת הלוחמים. כשיש משהו שמעריכים אותו והוא קדוש כמו חללי צה"ל לא מעיזים לגעת בו. מה שהם עשו זו זילות בנופלים ובערכינו הציוניים המקודשים. באיזו זכות הם לקחו דבר שאנחנו עמלנו עליו בחרדת קודש?
אני מאוד מבינה את המצוקה ואת הקושי שהם חשים מול השינויים של הרפורמה המשפטית. אבל השאלה הגדולה שעומדת היא איך בוחרים להתמודד עם כאב וקושי? האם בשם המצוקה מותר לחצות גבולות?
אין אני יכולה לספור את הלילות והימים של המצוקה והחרדה שעברתי לאחר נפילתו של הראל. המועקה של השכול שמתיישבת לך על הראש והלב ולא נעלמת. הרגשה שסוף העולם הגיע ואיך אני אמשיך מעכשיו??? הרי אין פתרון ממשי לבעיה. הראל לא יחזור!!
עד היום יש בי תחושת כאב וגעגועים שלא מרפים. ככל שעובר הזמן זה הולך ומתעצם. יחד עם זאת, מעולם לא חשבתי ואני עדיין לא חושבת שבשם השכול מגיע לי יותר מכולם אלא, נהפוכו, רק לתת. ב"ה כל שנה, בימים שלפני יום הזיכרון מבקשים ממני לבוא ולספר על הראל. אני רואה זאת כזכות להעביר את המורשת של הראל לדורות הבאים ולהעביר הלאה את הערכים שהוא האמין בהם ובתוכם שירות משמעותי בצה"ל. אם דברי ישפיעו על עוד אדם אחד לעשות יותר טוב, או על בן נוער לשירות משמעותי בצה"ל, אין הנצחה טובה יותר מזה לאחי האהוב.
אני משווה בין העשייה של הקמת האתר בתל סאקי לבין ה'קלילות' המזלזלת של 'לוחמי העבר'. איזה פער ערכי קיים פה. על זה אנחנו צריכים למחות. על הבלבול של האנשים. אנו זקוקים היום לאנשים יציבים בדעתם, שיובילו את המדינה, ש'יודעים למה אנחנו פה...יודעים למה הוקמה המדינה ואת הצורך שלה להיות קיימת'. כנראה שאימי סיכמה את זה כבר אז, הכי טוב.
מירב שרם שטורך היא האחות השכולה של סגן הראל שרם ז"ל שנהרג בפעילות בלבנון ב-1993