לכתוב על זה או לא לכתוב? לדבר או לא לדבר? דילמה שמלווה את מתיישבי יהודה ושומרון בזמנים מאתגרים מבחינה ביטחונית ופתאום הגיעה לפתחנו, תושבי הערים שקצת יותר קשה לחיות בהן בנחת בשנים האחרונות.
לא לכתוב, כי זה מוריד את המורל של התושבים, והרי המורל הוא המרכיב הכי חשוב לקיום היומיומי. לא לכתוב, כי זה מפחיד ומכריח אנשים להביט אל המציאות, גם אם הם רוצים לחיות את חייהם בשקט, בעיניים עצומות חלקית. לא לכתוב, כי הכתיבה, הדיבור והפרסום נותנים כותרת למצב ואולי אפילו מקבעים אותו. לא לכתוב, כי אנשים יפסיקו לבוא ליישוב או לעיר המדוברת, ואיך נמשיך לפתח את המקום? לא לכתוב, כי זה פשוט מוציא שם רע ומוליד שאלות כמו "מפחיד לכם שם בלוד? איך אתם חיים שם? אני חושבת שלא אגיע לבקר".
אז קודם כול ולמרות הכול, לא מפחיד פה. בואו לבקר וגם לגור. לוד היא עיר נהדרת, האנשים בה נדירים בכנות שלהם, במאור הפנים, במשפחתיות, בידיעה הפנימית מה חשוב ומה פחות. זו עיר שיש בה חינוך מוזיקלי ושוויוני מגיל צעיר בבתי הספר, גם למי שלא יכול היה לחלום לשלוח ילד לשיעור נגינה, ותזמורת עירונית, והרכב בוגרים, ותזמורת אנדלוסית. היא עיר מלאה בצעירים, והיא לומדת איך עוטפים אותם ואיך מקדמים אותם ואיך משאירים אותם פה. היא עיר שתרבות מגוונת הולכת ומתבססת בה. בשבוע שעבר היה כאן פסטיבל שירה בציבור, מיד אחריו יצא קול קורא למשוררים ויוצרים מהעיר, ויש גם מוזיאון פסיפס מרהיב ומדרשת טיולים מדהימה. זו עיר תוססת, מתפתחת, הולכת וגדלה, והכי הכי היא עיר שהתושבים שלה הם סטארט־אפיסטים של יוזמות חברתיות מעניינות ומרגשות, שמערבות את הקהילה בעשייה בלתי פוסקת, לא משנה מי אתה ובמה אתה מאמין.
זה הצד היפה של העיר הזאת, שהיא בית לכ־90 אלף איש (ואנחנו ממשיכים לספור) ויש בהחלט עוד. אבל זה לא הכול. ממש לא הכול.
רצח רודף רצח
לפני כמה ימים האוויר החל להיות כבד. ירו בשכן הערבי שגר ברחוב לידי. כן, ככה סתם, אדם נורמטיבי, מנהל בית ספר. הוא נקרא לצאת לחצר ונורה ברגלו. כנראה ירי אזהרה. השעה הייתה ארבע אחר צהריים, בדיוק כשילדי השכונה חוזרים בדילוגים מהגן. והראש לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אם, וצריך להסביר לילדים בפעם האלף מה שוב קרה. אגב, זה רחוב מצולם מאוד. מעצר חשודים? נכון לזמן כתיבת שורות אלה אין. נכון שלא שמעתם על זה בחדשות? למה שתשמעו, אדם נורה ונפצע, אז מה. אבל זו הייתה רק ההתחלה.
כמה ימים אחר כך, אמא נהגת הסעות, כלומר אני, מקפיצה את הבת לאולפנה. אנחנו לא מבינות למה יש פקקים כאלה ברבע לשמונה בבוקר, ולמה ניידות עומדות בצומת. האינסטינקט המאומן היטב אומר שעוד מעט נהפוך לכותרת. ואכן כך. אישה נרצחה כנראה על ידי השכן שלה. לידר יפה סויסה הייתה בדרכה לטיפולי פוריות, להביא חיים לעולם. הרוצח גדע את חייה שלה ברגע. יהודייה ויהודי, אם שאלתם. מפתיע, אכזרי, כואב ובעיקר מפחיד.
אבל גם בזה לא סיימנו. כמה ימים אחר כך נרצחה סיגל אטיאס, תושבת מרכז העיר, ככל הנראה בידי משה בעלה. הוא הזעיק את המשטרה, נמלט והתנגש בשוטרים. אלימות אכזרית שחייבים להיאבק בה ולהסביר אותה ולטפל בה. אבל אפילו זה לא היה הסוף. ביום רביעי שעבר, באחת וחצי בצהריים, הרעיד את העיר פיצוץ. "מה זה?" התמלאו קבוצות הווטסאפ בחרדות. הדלקה שפרצה בעקבות מטען ברכב לא הייתה מביישת סרטי פעולה עמוסי דמיון. רק שזה לא היה סרט, אלה החיים עצמם. אחת וחצי בצהריים, יום שגרתי. ילדים שתיק בית הספר תלוי להם על כתף אחת מביטים בסקרנות בג'יפ הבוער שבו סיים את חייו עומר שעאבן. חיסול קוראים לזה, כאילו אנחנו כולנו שייכים לעולם התחתון. כמה שעות אחר כך עבריינים ירו למוות באחמד אבו־חמד.
ואם כל זה לא הספיק, לפני כמה ימים נחשפה בעיר תחנת סמים קשים. ילדות בנות עשר היו הוולט של המפעילים. ילדות צעירות, פגיעות, מסתובבות בין עבריינים.
איך הרשימה הכל כך ארוכה הזאת מתקיימת בעיר ואם בישראל? אפשר לטעון שזה מקרי, שלא מערבים רצח ברצח ויש כאן פשעים מסוגים שונים, אבל כל אלה ממחישים דבר אחד. עד כמה אין בישראל משטרה. עד כמה יש פה כתמים עיוורים הולכים וגדלים ומעמיקים. לוד זכתה במפקד תחנת משטרה מוכשר, נחוש ויסודי. אבל אפילו הוא לא יכול להתמודד עם מחסור חמור בשוטרים, עם מחסור נורא במודיעין, עם השיטה של קידום השוטרים שפניהם לבוס ולא לאזרחים. לפני כמה ימים נכנס לתחנת המשטרה נער נסער. חברים שלו חוטפים מכות מערבים. הדבר התרחש 50 מטרים מהתחנה, ובכל זאת השוטר שהיה שם לא בא. אחר כך הסבירה היומנאית שהקולגה פשוט כבר סיים את המשמרת. לא, היא לא מצמצה.
ביום ראשון עלה ראש העיר יאיר רביבו לירושלים עם קבוצת לודאים אכפתיים. הם זכו לאמפתיה משרי הליכוד ומראש הממשלה ואפילו קיבלו עוד הבטחה לתוכנית מיוחדת לטיפול בעיר. אבל אנחנו כבר לא מחכים לתוכניות, והאמת היא שלוד היא לא הסיפור. היא רק קצה קרחון, מיקרוקוסמוס. ירי ורצח נמצאים כמעט בכל הערים והכפרים הערביים. הפרוטקשן שולט ביד רמה באזורים רבים בארץ, וצפון הנגב הפך להיות שטח הפקר. משילות היא סוגיה שלא פותרים ביום אחד. צריך להזרים עוד אלפי שוטרים למערכת, להגדיל להם את המשכורות, לעשות שינוי משמעותי בכיוון של המשטרה. חייבים להגביר את מערך המודיעין, להכניס את השב"כ, לשנות את החוק כך שאחזקת נשק בלתי חוקי תכניס עבריינים לשנים ארוכות בכלא, בנחישות, בעבודת עומק עקשנית אך מיידית.
הציבור הערבי חייב לעשות פה עבודה. הוא צריך להקיא מתוכו את מבצעי הפשע. עליו להחרים את היורים, את המאיימים, את הרוצחים. הוא צריך לשתף פעולה עם המשטרה ולתת עדויות ומודיעין. הקולות האלה מתחילים להישמע מבפנים, אבל ההנהגה הפוליטית מעדיפה להאשים את מדינת ישראל ולא לעשות דבר. הממד האנטי־ציוני משחק פה תפקיד חשוב. ערביי ישראל לא יוכלו לנצח להחזיק ברצון להיות פלשתינים או בדואים נאמנים לשבטם ולהמשיך להתלבט לגבי הקשר שלהם למדינה. הם יהיו חייבים לבחור בחירה ערכית. אם יחליטו להמשיך לטפח את הנרטיב הפלשתיני או הבדואי על חשבון נאמנות למדינה, ההתנגשות כבר כתובה על כל הקירות. גם לאומנית וגם פלילית.
ואחרון, מדינת ישראל חייבת לחזור להיות ישות ציונית בטוחה בעצמה, אבל לא בצעקות. בשקט, במעשים.
אז ראש הממשלה היקר, השר לביטחון לאומי וקואליציה נשמה, תתחילו לעבוד. בלי מגאפונים, בלי עימותים, בלי מסיבות עיתונאים או הכרזות. אנחנו מחכים לתוצאות. אנחנו רבים מדי שמחכים הרבה יותר מדי זמן. אנחנו לא נרפה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***