פתאום בראש חודש אדר נפל לי האסימון: זו לא מחאה נגד הרפורמה, לא בעד הדמוקרטיה ולא בעד זה שרוטמן יפסיק עם התנועה הלא מודעת של לסדר את הכיפה על הראש כל חמש שניות בערך. אלה בסך הכול הפגנות של אנשים שרוצים לחזור לימים של פעם. וכשאני אומר "פעם" אני לא מתכוון לימים הטובים של מפא"י, שבהם הארץ הייתה מפלגה אחת ודברים אחדים, ולמי שרצה להשמיע דברים אחרים לא היה שום סיכוי לקבל פתחון פה.
אני מתכוון שהם פשוט רוצים להיות כמו הישיבות התיכוניות של פעם.
מהביטוי "נפל לי האסימון" אתם יכולים להבין שכשאני למדתי בישיבה תיכונית לא היו טלפונים סלולריים, לא היו מים חמים ועדיין לא המציאו את החשמל. סתם, חשמל כן היה, וגם מים חמים מדי פעם (אם כי הילדים שלי בטוחים שנולדתי בתקופת הדינוזאורים. בעצם קצת לפני זה). מה שעוד היה, ועל זה אף ישיבה תיכונית לא ויתרה אף פעם, זה ראש חודש אדר. יותר נכון, התקופה שבין ראש חודש אדר לפורים, שבועיים שבהם ראש הישיבה היה מסתגר בביתו בפחד ושאר המורים היו מבקשים מקלט מדיני במדינה ידידותית, למשל איראן או צפון קוריאה. כל מהותנו כתלמידים התנקזה אל אותם שבועיים של חודש אדר, שבהם השמיניסטים פתאום מראים נוכחות בישיבה ומיישמים הלכה למעשה את הציווי של מרדכי ואסתר "ונהפוך הוא, אשר ישלטו התלמידים המה בשונאיהם".
לכל הישיבות היה תקנון פורים ומנגנון להשבתת הלימודים באמצעות שיירת "מי־שה מי־שה" שהייתה מתפרצת לכיתה ומפוצצת כל שיעור החל מראש חודש ועד דלא ידע. אבל לכל ישיבה הייתה גם מסורת מיוחדת משלה. למשל, להרים את המכונית של ראש הישיבה באמצעות שמיניסטים חסונים ולשים אותה על הגג של הישיבה. או לרסס ברחבי המדינה "מנפ"ח מ"ד", או ל"ז, או נ"ח (אם אתם לא יודעים מה זה תשאלו מישהו שזוכר מה זה אסימונים). או לדפוק מכות רצח לחמשושים. או לכבות את האור בחדר האוכל ולזרוק מזון זה על זה ועל הדינוזאורים שרעו בחוץ בנחת.
היום כבר לא נהוג לעשות את הזוועות האלה, אני מקווה, אבל אז, בתקופה הפרה־היסטורית עדיין לא המציאו את הבינה המלאכותית, והאמת היא שגם בינה אנושית לא הייתה עדיין לכולם. הייתה מסורת, היו נערים נלהבים, והיה ראש ישיבה שהתחנן בפניהם שיהיו עדינים עם הבדיחות והחיקויים בהכתרה והם תמיד נענו לו, חוץ מהפעמים שהם לא.
גם היום יש ישיבות ושמיניסטים וחודש אדר, אבל היום אין אסימונים וזה כבר לא אותו דבר. היום האתגר הוא פחות להרגיע את השמיניסטים, יותר לגרום להם להרים את הראש מהטלפונים. אם פעם היו מעלים את המכונית של ראש הישיבה על הגג, היום מעלים סרטונים לטיקטוק. פעם היו מלכלכים קירות בגרפיטי, היום כותבים על הוול. היום כבר לא מרביצים לחמשושים, רק עושים להם שיימינג בקבוצות. גם אלימות כבר יש פחות, כי השמיניסטים של היום גילו שפרומו ביוטיוב יכול לגרום לישיבה נזק הרבה יותר כבד מכמה כיסאות שהם החליטו לשבור כדי להפגין כמה הם שמחים בפורים.
ולא שאני ממליץ על ונדליזם, כן? אני באופן אישי מאמין שסאטירה טובה עם כמה בדיחות עוקצניות תעשה שמח הרבה יותר מקללות ואלימות, אבל מה אני כבר מבין מהחיים שלי. כי השבוע פתאום הבנתי שמנהיגי המחאה הקולנית פשוט מנסים לשחזר את תקופת הישיבות התיכוניות של פעם, רק שבתור שמאלנים פריבילגיים שאף אחד לא מעז להתעסק איתם הם עושים את זה הרבה יותר בגדול: יותר יצירתיות, יותר רעש, יותר אלימות, יותר דרמטיות. וכן, הרבה יותר נזק.
השמיניסטים של פעם היו משביתים את הישיבה וחוסמים את הכניסה לבית המדרש? המפגינים של היום משביתים את המדינה וחוסמים את הכניסה לכנסת. פעם היו מפלחים את המכונית של ראש הישיבה? המוחים של היום משחיתים אנדרטה וגונבים טנק. אם בישיבות התיכוניות ובאולפנות יש תקנון מיוחד לפורים, היום המפגינים רוצים לכפות חוקה חד־צדדית על כל המדינה. בישיבות ובאולפנות מתחפשים בשביל הצחוקים? בהפגנות מתחפשים לנשים מדוכאות כי כן, באמת עוד רגע כולנו נהיה סיפורה של שפחה. פעם היו מרביצים לחמשושים? היום המפגינים מטילים מצור על חברי כנסת ושרים ומתחרים ביניהם מי יהיה יותר בוטה באיומים לגבי מלחמת אחים. וערוצי התקשורת מהללים ומשבחים ומלבים את האש, ואם אחד הערוצים לא מיישר קו אז תוקפים באלימות את הכתבים שלו, וכולם אומרים בסדר, זה רק מעשה קונדס, והם הרי נלחמים על דמותה של הישיבה – סליחה, של המדינה, אז מה אם כמה שמיניסטים – סליחה, אנרכיסטים – חוסמים כבישים ראשיים ומטילים אימה ומטרללים את כל המדינה. חודש אדר, תנו ליהנות קצת.
אפילו את המנהג של ההפיכה המפגינים לא הבינו עד הסוף. הגיע הזמן שמישהו יסביר להם שהפיכה זה שעושים בלגן בישיבה (או באולפנה) לכמה ימים, לא שמאשימים בהפיכה משטרית את השלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
מצד שני, אם הם רוצים לעשות הפיכה – שיעשו. אם מחיר הדמוקרטיה הוא גרפיטי, רעש ושיירות שמפוצצות את דיוני הכנסת ב"מי־שה מי־שה", שיהיה כך. העיקר שיסיימו את השטויות מיד אחרי פורים. יש הרבה בלגן שצריך לנקות פה עד פסח.
ההבנה מחלחלת
"כשחוטבים עצים עפים שבבים", כתבה השבוע ענת קם (כן, ההיא שישבה בכלא בגלל שהדליפה מסמכים מסווגים של צה"ל), כשהצדיקה את הפגיעה בבתה של חברת הכנסת טלי גוטליב בזמן שצרו על ביתה וניסו למנוע ממנה לצאת לכנסת.
האמירה "כשחוטבים עצים עפים שבבים" מיוחסת לסופר מקסים גורקי, שניסה להסביר למה זה בסדר שסטאלין, הרודן המועדף עליו, רוצח גם המוני חפים מפשע כאשר הוא מטהר את ברית המועצות מפושעים נאלחים (כלומר כאלה שלא מזדהים לחלוטין עם המפלגה הקומוניסטית). המשמעות של "כשחוטבים עצים עפים שבבים" היא: אנחנו צודקים, כלום לא יזיז אותנו מעמדתנו, ואם מישהו נפגע בדרך – בעיה שלו.
או במילים אחרות: המטרה מקדשת את האמצעים.
לפני הרבה שנים, בימים שבהם עדיין היו אסימונים ודינוזאורים וברית המועצות הייתה אימפריה חזקה ואימתנית, היה לי מוזר שמדינות דיקטטוריות קוראות לעצמן "דמוקרטיה עממית". אף פעם לא הבנתי איך מדינה טוטליטרית שבה אליטה קטנה שולטת בכל השאר יכולה לקרוא לעצמה דמוקרטיה. לא הבנתי למה כל כך הרבה אנשים הולכים עם העדר, מהללים ומשבחים דיקטטורה מדכאת. למה הם לא מתמרדים, למה הם עוצמים עיניים, למה כל כך מעט אנשים מעזים להתקומם ולצעוק את האמת שלהם.
מאז ראיתי את הסכמי אוסלו, את הגירוש מגוש קטיף, את התקשורת המגויסת שמדברת בקול אחד, ואת העדר הנוהה אחרי שקר ה"הפיכה המשטרית" בלי לעצור, להקשיב, להידבר.
ופתאום נראה לי שאני מבין כמה דברים.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***