אחד הדברים המספקים ביותר שאנחנו יכולים לחוש בחיים הוא הזכות ללמוד מן הניסיון. כאשר נכשלים ולאחר מכן קמים ולומדים – תחושת הסיפוק עצומה. יתרון לא פחות חשוב הוא שיחד איתה לא מגיע רגש מקלקל של גאווה, הרי כבר נכשלנו בעבר.
אך לפעמים הזכות הזאת מגיעה בדרך מיוחדת יותר. בתור ילדה הייתי פעמים רבות מדמיינת לעצמי הזדמנות שנייה. אחרי רגעים מביכים, קשים, מרגיזים או מאכזבים, במשך זמן רב הייתי יושבת ומדמיינת מה הייתי יכולה לעשות שונה. אם רק הייתי אומרת כך ולא אחרת – כל הבעיה הייתה נפתרת. כמובן שזה נותר רק בדמיון, אבל פעם אחת, מיוחדת, זכיתי לחוות זאת במציאות.
בחינה בהפתעה
בגיל שבע עשרה הייתי מוטרדת מאוד מהגיוס המתקרב לצבא. חששתי מזה, במיוחד לאחר ששמעתי תיאורים מלחיצים על עבודות משרד משמימות הכוללות הרבה קפה ותה לבוס, או מהכיוון השני שירות מנותק בבסיס מרוחק אי שם בקצה הארץ. לרגע אפילו השתעשעתי במחשבה להצהיר שאני דתייה, למרות שבתור בת קיבוץ של השומר הצעיר חששתי שיעלו על השקר שלי די מהר.
לכן ניסיתי ככל יכולתי לחפש לעצמי מראש תפקיד מעניין ואתגרי, שיבטיח לי שירות צבאי בעל משמעות ובמיקום לא רחוק מדי מהבית. ניסיתי להתקבל לכל מיני תוכניות טרום־צבאיות שנראו לי מעניינות, אך ללא הצלחה. לבסוף, אחותי הגדולה שהכירה כל מיני אנשים מפורסמים הצליחה לסדר לי בחינה לעיתון 'במחנה'.
מאז ומעולם כתבתי, הייתי הילדה הזאת שכולם מבקשים ממנה לכתוב ברכות ושירים. הדוד שלי ניבא לי כבר בגיל שמונה שכשאגדל אהיה סופרת, ומהר מאוד נהייתי אחת הכותבות הקבועות ולבסוף אף העורכת של עיתון בית הספר. כך שהרגשתי די בסדר עם עצמי, והגעתי לבחינה ברמת אביב בתחושה טובה למדי. בחדר ההמתנה חיכו יחד איתי עוד כמה בנות, ואיכשהו בשלב זה תחושת הביטחון שלי החלה להתמסמס. היא נעלמה לחלוטין כשקראו לי לחדר, וחיילת בעלת הבעה משועממת להפליא הסבירה לי כיצד מתבצעת הבחינה.
"אני אתן לך לקרוא ידיעה קצרה על איש שנשך כלב. אחרי שתקראי אותה יש לך עשרים דקות לכתוב שאלות, עוד חצי שעה לראיין אותי בתור האיש שבכתבה, ושעה וחצי לכתוב לי כתבה של אלף חמש מאות מילים, המבוססת על הריאיון שעשית איתי".
באותו רגע נעלמתי מהעולם. לא הייתי מוכנה לזה בשום אופן. קראתי את קטע העיתון הקצר שהחיילת נתנה לי, אבל הראש שלי נסתם לחלוטין. לא היו לי שאלות, לא רעיונות, פשוט לא היה לי מושג מה לעשות עכשיו ולא היה לי ספק שאכשל. ובאמת, הכול יצא לי עקום והייתי בטוחה שנכשלתי, מה שאכן הוכח סופית במכתב רשמי שנשלח אליי כעבור שבוע.
אני חושבת שבעיקר הייתי בהלם באותם רגעים כי לא הייתי מוכנה לזה, לא דמיינתי שאצטרך מיד לשלוף איזו דמות עיתונאית משופשפת, שבכלל לא הייתה מוכנה אצלי בארגז הכלים. כמובן שאחר כך לא הפסקתי להריץ את המבחן בראשי ולדמיין איך הייתי יכולה לעשות אותו באופן מושלם. המון שאלות מעניינות לריאיון צצו במוחי ומצאתי זווית משעשעת במיוחד להציג את הסיפור. שחזרתי את הרגעים הללו פעם אחר פעם וכתבתי את הכתבה הזאת אלף פעמים בדמיון. לא היה לי ספק שאם הייתי יכולה להיבחן שוב הייתי מצליחה, אבל לא היה כבר מה לעשות.
עיתונות זה לא אני
כעבור זמן לא רב שמעתי שישנו עיתון צבאי נוסף, פחות מוכר - עיתון 'במחנה נח"ל'. ערך אותו בזמנו יורם טהרלב ז"ל, ובזכות הקשרים של אחותי הצלחתי להגיע גם אליו לבחינה. העיתון היה אז במשרד תל אביבי ישן ברחוב קרליבך, והמבחן נערך על ידי יורם עצמו. הוא התייחס אליי בחביבות, ראיין אותי קצת על קורות חיי, ולבסוף הסביר לי מהי הבחינה שעליי לעבור: הוא ייתן לי לקרוא ידיעה קצרה, שלאחריה יהיו לי כחצי שעה לכתוב שאלות, חצי שעה לראיין אותו, ועוד כשעה וחצי לכתוב את הכתבה. לאחר מכן יורם הגיש לי קטע עיתון קצר, על איש שנשך כלב...
"זה בסדר", חייכתי בקול מלא ביטחון. "אין לי צורך בחצי שעה לכתוב שאלות, אני יכולה לראיין אותך מיד". כמובן שהשאלות שלי הדהימו אותו, והכתבה שנחתה על שולחנו לאחר כעשרים דקות הייתה לא פחות ממושלמת. הוא היה בטוח שזה עתה פגש את אחת העיתונאיות הגדולות של הדור הבא, והודיע לי במקום שהתקבלתי. ואילו אני, שעדיין לא הכרתי אפילו את הביטוי השגחה פרטית, רק הודיתי בליבי על החברות שככל הנראה קיימת בין שני עורכי העיתונים הצבאיים.
כך נהייתי כתבת צבאית של עיתון 'במחנה נח"ל', ופתחתי בקריירה קצרה להפליא של עיתונאות. מהר מאוד התברר לעורך היקר שאומנם אני בסדר גמור, אבל ההברקה שהפציעה באותו ריאיון מהולל לא חזרה על עצמה. עם תום הצבא היה לי ברור דבר אחד: עיתונאית כבר לא אהיה.
ובכל אופן, מסובב כל הסיבות החזיר אותי לכאן, שנים רבות מאוחר יותר, מכיוון קצת אחר, שלשמחתי הרבה יותר מתאים לי.
עוגת קפה מופלאה
אל תראוני שאני שחרחורת. העוגה הפשוטה הזאת היא אחד המתכונים המצליחים ביותר שלי, והיי, היא בכלל לא מתכון שלי. אלו בדרך כלל המתכונים הטובים ביותר שיש - קיבלתי את המתכון מהבת שלי, שקיבלה אותו מהדודה של בעלה, שקיבלה אותו מחברה וכנראה שיש לו עוד שושלת ארוכה.
עוגה כל כך פשוטה, רכה, אוורירית וטעימה באופן מיוחד. היא נראית פשוטה מאוד, אבל יש לה כוח משיכה שמעט עוגות מצליחות ליצור. המהירות שבה היא נעלמת מהמגש מפתיעה אותי בכל פעם, כי בני משפחתי לא כל כך משתגעים על עוגות ועוד עוגות פרווה. אז למדתי להכין ממנה שתיים, וגם הן מתחסלות בקצב מופלא.
חשוב לשים לב: המתכון כולו מתבסס על קצף של ביצים שלמות. קצף כזה חייב שמונה דקות הקצפה על השעון, במהירות הגבוהה ביותר, ורצוי במיקסר עומד ולא ידני. בכל מקרה, הוא צריך להכפיל פי ארבעה את נפחו, אחרת העוגה לא תהיה טעימה כמו שהיא יכולה להיות.
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
30-25 דקות
12 מנות
לעוגה:
4 ביצים
¾ כוס סוכר
כוס וחצי קמח
שקית אבקת אפייה
4 כפות אבקת אינסטנט פודינג וניל
⅔ כוס שמן
כף וחצי קפה נמס
לציפוי:
2 כפות שמן
100 גרם אבקת סוכר
כפית וחצי קפה נמס
3 כפות מים רותחים
מחממים תנור לחום של 180 מעלות. שמים את הביצים השלמות והסוכר במיקסר ומקציפים 8 דקות במהירות הגבוהה ביותר, עד לקבלת קצף בהיר מאוד ותפוח. מכבים את המיקסר ומוסיפים פנימה את הקמח, אבקת האפייה, אבקת הפודינג והשמן. ממיסים את הקפה ברבע כוס מים רותחים ומערבבים היטב, מוסיפים עוד רבע כוס לקבלת חצי כוס של קפה פושר. מפעילים את המיקסר על המהירות הנמוכה ביותר ומוסיפים את הקפה בהדרגה לתוך התערובת. ממשיכים להקציף במהירות נמוכה עד שכל התערובת אחידה, דקה או שתיים. משמנים תבנית בינונית עגולה או מלבנית. יוצקים את התערובת ואופים 30-25 דקות, רק עד שהעוגה מתייצבת וקיסם שמוחדר פנימה יוצא יבש, אך היא עדיין רכה וקפיצית למגע.
כמה דקות לפני סיום האפייה מכינים את הציפוי: מערבבים יחד את הקפה הנמס עם המים הרותחים ומעבירים בקערית. מוסיפים את שאר החומרים ומערבבים לקבלת קרם אחיד. ברגע שהעוגה החמה יוצאת מהתנור, יוצקים עליה בעדינות את הציפוי ומורחים אותו באופן אחיד על כל העוגה.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***