מנוע חיפוש

"קיבלנו פנייה על נערה בסיכון שהודיעה שהיא מתכוונת לפגוע בעצמה ונעלמה. מיד השתמשנו באמצעים טכנולוגיים, נעזרנו בתשאולים ובעבודת שטח והצלחנו לאתר אותה שוכבת על פסי רכבת בצפון. ברגע האחרון הצלחנו לעצור את המסלול של הרכבת ולהציל את חייה". הסיפור הזה, שמספרת יוכי עובדיה־רוזנבלט, (49) תושבת רבבה, אמא לחמישה ילדים, מתנדבת וסגנית צוות איתור נעדרים ביחידת חילוץ שומרון והבקעה, מתאר את הדרמות היומיומית שחווים מתנדבי היחידה לאיתור נעדרים ברחבי הארץ.

פרשת היעלמותו הממושכת של הנער מוישי קליינרמן החזירה לכותרות את נושא איתור הנעדרים בישראל, ומתברר כי אנשים שנעלמים בפתאומיות בלי להשאיר עקבות הם תופעה בעלת שכיחות גבוהה למדי. מאז הקמת המדינה ועד היום יש יותר מ־500 תיקים פתוחים של נעדרים. בכל יום מתקבלים במשטרת ישראל כשלושה דיווחים בממוצע על נעדרים. בסופו של דבר רובם נמצאים. הנעדרים מאותרים בטווח זמן של כמה שעות, במהלך אותו יום או כמה ימים אחרי הדיווח. מי שעומדים מאחורי עבודת החקר, הבילוש והחיפושים בשטח, לצידה של משטרת ישראל, הם מתנדבי היחידה לאיתור נעדרים.

איפה הוא נוהג לזרוק את הזבל?

"לקחתי על עצמי תפקיד ואחריות הכוללים הצלת חיים. נעדר הוא אדם שקיים חשש לחייו", מסבירה עובדיה־רוזנבלט את המוטיבציה לתפקיד, "למתנדבי הצוות ברור שהם צריכים להיות זמינים יום ולילה, בשבת וביום חול, כדי להגיע לנעדרים שקיים חשש לחייהם".

מי הם הנעדרים שאתם מחפשים?

"חשוב להבין שהנעדרים אינם בהכרח קבוצת קצה. לכולנו יכולים להיות מתבגרים, הורים דמנטיים, בן משפחה עם צרכים מיוחדים או אנשים בעיצומו של משבר", מסבירה עובדיה־רוזנבלט, ומשתפת בדוגמה: "נקראנו לחפש קשיש דמנטי שיצא מהבית בשעות הבוקר המוקדמות. הקשיש חי לבדו ואף אחד לא ידע לענות לנו מתי הוא יצא ולאן הוא הלך. חששנו לחייו. התחלנו לתשאל קרובי משפחה ואנשים שפגש במועדון הקשישים. ניסינו להתחקות אחרי ההרגלים שלו: מקומות שהיה רגיל ללכת אליהם, מקומות עבודה, מקומות בילוי. מקומות של השגרה היומיומית שלו. בתור מתנדבת בצוות איתור אני תמיד מנסה לברר ולהבין: מה הוא לובש? מה הוא נוהג לעשות כשהוא יוצא מהבית? אפילו איפה הוא זורק את הזבל שלו. אילו תרופות הוא לוקח ומה המשמעות של התרופות הללו? בנינו מסלול של המקומות הקבועים שלו, החנויות שהוא הולך אליהן, האנשים שהוא רגיל לפגוש, האוטובוס שהוא רגיל לנסוע ולרדת ממנו. יצרנו מסלול שנקרא 'בועות התקדמות' ועקבנו אחרי המסלול הזה. אחרי כמה שעות, לשמחתי, מצאנו אותו. הוא עמד שם רועד מקור, חלש, עייף ומבולבל מאוד, אבל לגמרי בחיים".

יחידת איתור נעדרים כוללת כ־800 מתנדבים המתפרשים על פני 12 יחידות חילוץ, מהגולן ועד אילת. בתוך יחידות החילוץ פועלים כמה צוותים מקצועיים: צוותי רפואה, צוותי טג"ח (טיפוס, גלישה־סנפלינג וחילוץ), חילוץ ממים זורמים, חפ"ק (חדר פיקוד) דוברות וצוותי איתור נעדרים. כל הצוותים בתחום ההכשרה שלהם שומרים על כשירות גבוהה כדי לתת מענה לצרכים בשטח. גם צוותי איתור נעדרים עוברים הכשרה חודשית, רבעונית, חצי־שנתית, שנתית, אימונים יחידתיים ואימונים עם יחידות אחרות. היחס בתוך היחידות הוא בעדיפות גבוהה ליחידת האיתור. לדוגמה, בתוך יחידת חילוץ שומרון־בקעה, מתוך 65 מתנדבים, 30 הם אנשי יחידת איתור נעדרים, מאחר שנושא איתור הנעדרים הוא נושא מקצועי וחשוב. "היחידה הזאת משמשת כיחידת מומחים לכל דבר", אומר ליאור גוטהייט, דובר יחידת שומרון־בקעת הירדן, ומוסיף: "היחידה הזאת מורכבת מנשים וגברים, דתיים וחילונים, שפועלים ביחד יום וליל לאתר נעדרים ולהחזיר אותם הביתה בשלום".

המתנדבים עובדים לפי שעות במשמרות קבועות?

"בשונה ממסגרות התנדבותיות אחרות, הפנייה אל המתנדבים נעשית בכל שעה משעות היממה, במהלך יום עבודה, במהלך אירוע משפחתי. השאלה המעסיקה את המתנדבים היא האם יש אירוע והאם זקוקים לי באיתור נעדרים? לרוב, קרובי המשפחה פונים אל המשטרה לדווח על הנעדר. המשטרה מקיימת הערכת מצב ראשונה, ולאחר מכן הקצין התורן מהמשטרה מחליט אם זה אירוע שמופנה ליחידות האיתור ויוצר קשר עם מפקדת היחידה".

איך מתחילים לנהל את אירוע האיתור?

"ברגע שמתקבלת החלטה בפיקוד היחידה שיש אירוע ואנחנו לוקחים אותו, מתחילים ביחידת האיתור לשלוח אנשים לבצע משימות. התשאולים הראשונים נעשים טלפונית. אחר כך, בשטח, יוצרים קשר עם הגורם שפתח את הקריאה מול המשטרה. הרבה פעמים אלו קרובי המשפחה, ואנחנו בוחרים את מיקום החפ"ק בהתאם לסיפור המקרה, בהתאם לנעדר: זה יכול להיות בבית שלו, או בנקודה האחרונה שבה הוא נראה. עיקר העבודה היא בתשאולים", מסביר גוטהייט.

הקפצה עם סירנות באמצע הלילה

כשמתקבלת קריאה על נעדר, המתנדבים מוקפצים בלי התחשבות בשעון. "יכולים להעיר אותנו בלילה, באמצעות הקפצה רועשת שזו סירנה חזקה במיוחד שאמורה להקפיץ את המתנדבים", מספרת רוזנבלט־עובדיה, "ואז אני צריכה לצאת מהפוך. אני מודיעה לבעלי שיש הקפצה ומתארגנת במהירות. אין זמן לכוס קפה. לובשים את חולצת היחידה עם סמל המשטרה, ובמקביל שמים את הפלאפון על רמקול והמידע זורם. אנחנו אוספים את המידע שמקבלים במקביל: תשאולים, טלפונים. הראש עמוס במידע. תוך כדי לבישת הבגדים, המעיל והנסיעה אל בית הנעדר אנחנו בונים את פרופיל הנעדר".

מהי בעיקר עבודת המאתר?

"עיקר העבודה של המאתר היא להביא מידע. אנחנו קוראים לזה תשאול. יש לי זמן קצר לפנות לאדם שאני לא מכירה והוא לא מכיר אותי. בזמן הקצר הזה צריך לשאוב ממנו כמה שיותר מידע מדויק, קונקרטי, שאיתו אנחנו בונים את פרופיל הנעדר. מיהו האדם שאנחנו מחפשים? מהם דפוסי ההתנהגות שלו? אנחנו רוצים להכיר אותו ברמה הכי קרובה, כדי להביא את הפרטים הרלוונטיים ושנוכל לאתר אותו".

איך את רואה את תפקידך כאישה ביחידה לאיתור, ביכולות הבין־אישיות ביצירת קשר?

"אני מאמינה שלנשים באופן מובנה יותר יש יכולת טובה ליצור אמפתיה ולהתחבר לאנשים. יש להן יכולות ורבליות גבוהות. לנשים יש יתרונות ביחידות איתור. יש גם גברים מעולים בתפקיד, אבל לפעמים יש צורך ספציפי באישה מתשאלת. יש מגזרים או זמנים שנשים רוצות להיות מתושאלות על ידי אישה.

"זכור לי מקרה אחד של אמא צעירה שנעדרה מהבית בעקבות משבר נפשי. הגעתי אל הבית שלהם וראיתי את הילדים הקטנים. כשנכנסנו לתשאול, האבא ביקש שרק אני כאישה אסתובב בתוך הבית, אערוך חיפוש בחפצים ואדבר עם הילדים. הוא חשב שלילדים יהיה קל יותר. אני כמובן דאגתי להוריד את החולצה המשטרתית של יחידת האיתור כדי שהילדים ירגישו בנוח. לשמחתי, בסופו של דבר הצלחנו לאתר אותה בשלום".

איך נראית העבודה בחפ"ק?

"המידע שמגיע אל האיתור הוא מידע מאוד רגיש ומאוד אינטימי. ולכן חפ"ק איתור משמש את המאתרים בלבד. כשיש נעדר אנחנו לומדים ומכירים אותו לפניי ולפנים, כל ההרגלים שלו, האופי שלו, דברים שאפילו הקרובים שלו לא מכירים ויודעים עליו. זה מידע שהוא מאוד חשוב שנשמר רק בקרב המאתרים. שאר החברים בצוות החיפוש לא יקבלו את כל הפרטים, הם יקבלו רק מידע שרלוונטי למציאה הפיזית שלו. צוות האיתור מאוד דיסקרטי ואחרים לא מורשים בכניסה לחפ"ק בגלל רגישות המידע שעובר בו. על לוחות החפ"ק יש את כל המידע: ציר הזמן היכן ומתי נראה לאחרונה, תמונות הנעדר, פרופיל שלו. אנחנו מנסים לאסוף את המידע הרלוונטי בזמן קצר. מהחפ"ק יוצאת תוכנית העבודה ליציאה לשטח. בסיום האירוע כל המידע נגנז".

האם הזדמן לך להשתתף באיתור אדם שאת מכירה?

"קורה לנו שאנחנו מגיעים לבתים או לאנשים שאנחנו מכירים. אם יתאפשר, נשלח איש איתור שלא מכיר אותם, כדי שלא תיווצר מבוכה למשפחה. אם אין אפשרות כזו, וזה קרה לי, אני מנסה להסביר לאנשים: אני בכובע שלי, אתה תהיה אתה, הכול יהיה בסדר".

לא תמיד יש סוף טוב

המאתרים יוצרים מעגלי חיפושים, וכך מתחיל תהליך החיפוש. "בדומה לאבן שנזרקת למים ויוצרת סביבה אדוות ומעגלים, כך פועלת שיטת החיפוש. המחפשים מתחילים לעבוד מהנקודה האחרונה שבה נצפה הנעדר, וממנה משורטטים מעגלי החיפוש".

האיתור דומה למלאכת בילוש. אנשי היחידה אוספים את הנתונים ומעבדים אותם, בונים כיווני חקירה ומדייקים אותם בהתאם לנתונים הנאספים בשטח. למשטרה וליחידת החילוץ ישנו סל כלים ראשוני לביצוע החיפוש. בכל שלב מתקיימת הערכת מצב ובה מקבלים החלטה אילו אמצעים להפעיל, וזאת בהתאם למורכבות האירוע. אם קיים חשש לחיי הנעדר, משתמשים בכל האמצעים שנמצאים בסל הכלים, כמו אמצעים טכנולוגיים שונים, מעקב אחרי מצלמות שנמצאות במרחב הציבורי. המשטרה נעזרת במצלמות של בתי עסק ובתים פרטיים, מורידה את הצילומים הנמצאים בזירה או בקרבת מקום ובונה באמצעות הסרטונים מעגל חיפוש: הצילומים מספקים מידע של נקודת זמן וכיוון להמשך החיפושים.

עובדיה־רוזנבלט משתפת באירוע שבו הם חיפשו נעדר במשך לילה שלם. האמצעים הטכנולוגיים והצילומים הובילו אותם למלון במרכז הארץ, הגבר נמצא שם אחרי שנטל כדורים בכמות גדולה. צוות האיתור הוביל את השוטרים שפרצו את הדלת, והם הצליחו להציל אותו.

אבל לא לכל האירועים יש סוף טוב, כפי שמספרת עובדיה־רוזנבלט: "אירוע נוסף שחקוק לי הוא אחד שדי נכשלנו בו. לצערי, לא תמיד מצליחים. היינו באירוע של נער שחיפשנו אותו לילה שלם, בעקבות דיווח היעדרות של המשפחה. הייתה לו התנהגות מעוררת דאגה".

איזו התנהגות צריכה להדליק אצל ההורים נורות אדומות?

"באופן כללי, נער שלא עונה להורים שלו זמן מסוים אחרי משבר בבית או אירוע קצה של כעס ומריבה, זה עוד נורמלי. אבל שם הייתה אגרסיביות, והיו לו אמירות מטרידות: בלאו הכי לא אכפת לכם ממני, מה אכפת לכם אם יקרה לי משהו? מדובר בהתנהגות שאינה אופיינית לו. בכלל, אם קיימת אצל אדם התנהגות שהיא שונה קיצונית מההתנהגות הרגילה שלו - אמירות, הצהרות, מעשים, או אם הוא מתמודד עם קשיים בלימודים, קשיים במסגרת, קשיים חברתיים, או מרגיש בודד ושאין לו מה להפסיד - כל אלו סימנים שצריכים להדליק נורות אדומות.

"באותו אירוע, חיפשנו את הנער ערב שלם, עשינו עבודה מודיעינית של תשאולים. המטרה שלנו הייתה למצוא אותו, להגיע אליו ולהעביר אותו הלאה לטיפול. היינו במרוץ נגד הזמן, ולצערי למחרת בבוקר הוא נמצא ללא רוח חיים. זה אירוע קשה כי נכשלנו. לא מצאנו אותו חי. למרות שאנחנו יודעים שבדיעבד הוא התאבד זמן קצר אחרי היעלמותו. אבל עדיין, התחושה שלנו הייתה קשה, כי הוא נמצא רק למחרת. עשינו עם עצמנו בירור ובדיקה איך אפשר להיות טובים יותר בפעם הבאה. זו תחושה קשה. בעבודה שלנו אתה נפגש עם המוות כמה וכמה פעמים".

ומה עוזר לכם כמתנדבים? האם יש לכם סיוע רגשי?

"אני מאמינה שיש גבול לכמה הנפש יכולה לשאת, במיוחד שגם כאנשים פרטיים אנחנו פוגשים מוות. לכן אני לא רוצה להביא את עצמי אל הסף. אחרי אירוע מאוד קשה של טביעה של נערים המלצתי לפיקוד היחידה לבנות צוות חוסן. כיום יש שני אנשי מקצוע שתפקידם הוא ללוות גם את אנשי היחידה בזמן ואחרי אירוע, וללוות את משפחות הנעדרים בזמן האירוע, כי הן בעצמן עוברות משבר. בנוסף לכך אני באופן אישי משתמשת בהומור. אני מאוד צינית וזה דבר שהוא מאוד מאזן".

מהם כלי העבודה של המאתר?

"אני אמורה להיכנס לבית שאני לא מכירה, ובשנייה שאני נכנסת אני חייבת מיד ליצור את הקליק. אין לנו זמן. יש בחוץ נעדר בסכנת חיים ואי אפשר לחכות הרבה זמן עד שייבנה אמון. אני מחפשת את הנקודה הראשונה, ממבט על הילדים, על המשפחה והבית, ומשם מנסה למצוא קצה חוט. אני מפעילה את היכולת שלי להתחבר לאנשים. הדבר הזה הוא קריטי לגרום לאנשים להיפתח אלינו ולתת לנו מידע. אני הרבה פעמים באה כאמא: אני מבינה אתכם, מכירה, גם לי יש ילדים בבית, זה יכול לקרות לכולנו. תנו לי לראות איך אני עוזרת לכם".

איך נראית הכניסה שלכם אל הבית?

"אנחנו נכנסים לבתים ופוגשים את הכול. מבתים שמיד מובן לנו שדברים לא נורמטיביים מתרחשים בבית הזה, בתים הפוכים, ועד בתים מתוקתקים ונורמטיביים עם אמא, אבא וילדים. בית שבו הורים שיודעים בדיוק מה קורה ונמצאים בשליטה מלאה על הילדים שלהם. את כל המידע הזה אנחנו אמורים לקלוט בשנייה. כמאתרת אני מתרגמת לעצמי איך להגיב נכון למשפחה כדי שהם ישתפו פעולה ויביאו מידע חשוב לאיתור הנעדר. רגע לפני שאני מגיעה הביתה אני מנסה להבין את התמונה: האם ההורים גרושים, האם קיים תיק ברווחה. להבין מה מצבם. אנחנו מנסים להשיג מידע כדי לבוא כמה שיותר מוכנים. אנחנו מתעסקים בהצלת חיים, ואנחנו עושים הכול כדי להצליח.

"היה לנו אירוע היעדרות של מתבגר שרב עם ההורים ועזב את הבית. הגענו לשם באמצע הלילה. הרגשתי מצד אחד את המבוכה הגדולה של המשפחה. היה להם לא נעים להטריח אנשים בשתיים בלילה. מצד שני הרגשתי את החרדה הגדולה. באותו אירוע פגשנו אבא מאוד נוקשה ואמא חסרת אונים. מיד הבנתי איך התקשורת הזאת יכולה להביא את המתבגר אל הקצה. היה לי חשוב לשדר לאבא שאני לא לוקחת ממנו את הכוח והסמכותיות שלו, אלא אני רק מצטרפת אליו. אמרתי לו: 'זה הבן שלך, אתה יודע יותר טוב מכולנו מה טוב לו. אני פה לעזור לך בשלב הזה למצוא אותו. בוא נחשוב ביחד'. אני מבינה אותם. אני מנסה להיות אמפתית ובאמת לא להיות שיפוטית וביקורתית כלפי ההורים, ועם זה אני באה אליהם. אני יודעת במה אני יכולה לעזור ובמה לא. אני מאוד משתדלת לתת ביטחון ורוגע שאני אעשה את המקסימום כדי לעזור להם. אבל אני לא מבטיחה שום הבטחות שלא נצליח לעמוד בהן. באותו אירוע תשאלתי את ההורים והאבא ציין נקודות עניין שבהן הנער עשוי להימצא. לשמחתנו, מצאנו אותו באחת מהן.

"כמה חודשים לאחר האירוע הייתי עם הבן שלי בחנות וראיתי את האבא. הוא ניסה ליצור איתי קשר עין ואני הנהנתי לו והמשכתי ללכת בחנות. ואז הוא צעק לבן שלי: 'אל תעז לברוח לאמא שלך אף פעם, כי היא תמצא אותך', ויצאנו משם מחויכים".

עובדיה־רוזנבלט משתפת באירוע נוסף, שבו הוזעקו מתנדבי היחידה לשני אירועים במקביל. המקרה הראשון היה דיווח על בעל שנעלם. "הגעתי לאישה כועסת ומרירה. הם היו זוג במשבר זוגי וכלכלי גדול. היא סיפרה לי על ההיעלמות שלו שאירעה כמה שעות לפני כן. היא שיתפה בקשר ביניהם ובקשיים הכלכליים. המטרה שלי, כאמור, היא להכיר את הנעדר, ללמוד על טיב הקשר ביניהם ולהבין את השתלשלות האירוע. הקרבה הזאת לפעמים מביאה לפתיחות גדולה ואני לא נכנסת למה שקורה ביניהם. אני מכוונת אותם לפנות לגורם אחר.

"אספנו מידע מהאישה ומקרובי משפחה. פתחנו אצלם בדירה זירת אירוע, זאת אומרת - עוברים על חפצים אישיים, מחפשים אנשים רלוונטיים שעשויים לעזור". במקביל באותו לילה היה אירוע נוסף, של אישה אחרת שמספרת על בעלה שיצא למקום העבודה ולא הגיע אליו. "לא היה קשר בין האירועים. באותו ערב התפצלנו לשתי חוליות והצלחנו לאתר את שני האנשים. במקרה הראשון, לצערנו, לאחר שעקבנו אחרי נקודות העניין, הגבר נמצא ללא רוח חיים. במקרה השני הגבר נמצא ברכבו בדרך לנופש בדרום".

קונפליקט הנעדרים מרצון

רציחתה של ענבל עמרם הי"ד ב־4 במרץ 2006 שינתה את כללי המשטרה בנושא איתור נעדרים. ענבל הייתה בחורה בת עשרים, תושבת פתח תקווה. היא יצאה מבית הוריה להביא את אחותה מבית חברות ברחוב הסמוך. באותו לילה היא נחטפה ונרצחה על ידי גנב רכבים פלשתיני. עד לאותו אירוע משטרת ישראל הייתה מתחילה בחיפושיה אחרי נעדרים רק 24 שעות לאחר הדיווח על היעדרות. באותו לילה קשה, משפחתה של ענבל עמרם ביקשה התערבות מוקדמת יותר. היא ציינה שאירוע ההיעדרות של ענבל מטריד ומדליק נורות אדומות. בני המשפחה ביקשו משוטרי התחנה שיצאו באופן מיידי ויחפשו אחריה. בדיעבד התברר כי השעות שחלפו מרגע הדיווח על היעלמותה מחניית ביתה בפתח תקווה ועד איתור רכבה בצומת גלילות היו קריטיות. המכון הפתולוגי באבו כביר קבע כי אלמלא התמהמהות התגובה, ניתן היה לאתר את רכבה ולהציל את חייה. מאז אותו מקרה טראגי שינתה משטרת ישראל את ההנחיות, וכיום מרגע הדיווח על נעדר נפתחת הקריאה ומתחילים מיידית בחיפושים.

האם ומתי אתם מערבים את הציבור בחיפושים אחרי הנעדר?

ליאור גוטהייט מסביר: "אחד המניעים העיקריים בעבודת איתור נעדרים הוא המחשבה על היום שאחרי. מטרת האיתור היא מקצועית לחלוטין: לאתר את הנעדר ולהחזירו בשלום לחייו הקודמים. לצורך כך, ההתערבות והחיפושים נעשים מתוך מקסימום דיסקרטיות ושמירה על כבודו וחסיונו של הנעדר ומשפחתו. צריך להבין שההיעדרויות מתרחשות לעיתים בעקבות משבר, קונפליקט או מתח כלשהו. המחשבה היא שצריך לשמור על חסיונו של הנעדר, ולכן הכוחות פועלים מתחת לרדאר מתוך רצון לסיים את האירוע במהירות ובשלום ולאפשר למשפחה לחזור לתפקוד מלא. בעידן הדיגיטלי של היום, שבו הכול נרשם, מתועד ונשמר, הדבר עשוי לגרום לו עוגמת נפש בטווח הרחוק. אולי בעתיד במהלך ריאיון עבודה יגלה המעסיק בגוגל שהוא היה נעדר והדבר יהיה בעוכריו. לכן הכוחות המחפשים פועלים לרוב בחשאיות ולא ממהרים לפרסם את דבר ההיעדרות".

יש אנשים שלא רוצים שימצאו אותם?

"לצד הנעדרים שמעוררים דאגה, יש גם נעדרים מרצון. מדובר בנעדרים שבוחרים להיעלם. לפעמים מדובר בבן זוג לאחר מריבה, שמבקש לעצמו קצת שקט, או אנשים שפוטרו, נקלעו לחובות או כל סיבה אחרת שגרמה להם לקום וללכת בלי לעדכן את סביבתם. בני המשפחה המודאגים פונים למשטרה בבקשת עזרה ויחידת איתור נעדרים נכנסת לתמונה. תפקיד המאתרים הוא למצוא את אותו אדם, לבדוק מה שלומו ולהודיע למשטרה ולמשפחה: 'הגענו עד אליו', ומכאן המאתרים מאפשרים לאדם ולסביבתו להחליט כיצד הם רוצים להמשיך. נעדרים מרצון פעמים רבות מעוררים קונפליקטים בקרב המחפשים, כיצד לנהוג ובאיזו מידה להתערב".

מה גורם לאנשים לתרום מזמנם הפרטי בחיפוש אחר אנשים אחרים?

"זאת חבורה של אנשים מעולים", קובעת עובדיה־רוזנבלט, "קבוצה איכותית של אנשים במנעד רחב, מאנשי חינוך ועד אנשי הייטק. היא מיועדת לאנשים שלא מחפשים את השגרה".

"בשונה מהתנדבויות אחרות שיש בהן משמרות, יחידות החילוץ פועלות בהתאם לקריאות ולאירועים", מוסיף גוטהייט, "הקריאה יכולה להיות פעמיים בשבוע או פעם בחודש, והמתנדב יודע שעליו להיות נכון לפעולה. כדי להתנדב ביחידה המעסיק והמשפחה צריכים לתת למתנדב גיבוי ותמיכה מלאה, והבנה שהוא יוצא לקריאה מהרגע להרגע. המתנדבים יוצאים גם כשהם יודעים שייתכן שיאמרו להם שהאירוע מבוטל. הם נאלצים להפסיד אירועים משפחתיים ולשבש תוכניות משפחתיות. כל זה לא מונע מהמתנדבים לצאת למשימה, למרות המחיר האישי והמשפחתי הכרוך בכך. לרוב הסיפורים מגיעים לפתרונם ולא מובאים לידיעת הציבור. לפעמים הם מחלצים - ובאותו יום חוזרים לעבודה. החילוץ הופך להיות חלק משגרת החיים".

***