תהיה ראש ממשלה ותשתוק

כל משפחה נתקלה לפחות פעם אחת בדברי ימיה בסיטואציה המביכה הזאת: אחד מהמנהגים הפנימיים הקלוקלים שהשתרשו בתוך הפורום המצומצם של הבית נפלט בלי תכנון מול אורחים חשובים ומסב חוסר נוחות רב לכל הצדדים.

זאת בדיוק הייתה התחושה בנאומו של ראש הממשלה נתניהו, שנאלץ לחשוף את קלונה של המשפחה הישראלית המצומצמת מול ועידת הנשיאים שבה חברים ראשי הארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית.

"אולי לא שמתם לב, אבל ישראל נמצאת עכשיו בעיצומה של רפורמה משפטית", הרצה באוזני האורחים. "רציתי לדבר איתכם ארוכות על הנושא ולהסביר לכם מדוע אינכם צריכים לדאוג, אך לעת עתה נאסר עליי לעשות זאת. אני לא ממציא את זה, נאסר עליי לדבר על זה. אחרי הכול, מי אני? אני רק ראש ממשלת ישראל. מה אני כבר יכול לומר על הנושא הזה שמפלג את העם שלנו? זה מגוחך".

נתניהו צודק. מגדל הקלפים שניצב על קודקודו, אשר זוכה לשם הסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה נתניהו, הוא גם רעוע בתשתיתו וגם מתפרש למחוזות מופרכים במקביל. כל בר דעת מבין שאחריתו היא קריסה משפטית ופוליטית, אבל היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה ממשיכה להתעקש עליו. כך גם במהלך השבוע הזה, שבו שיגרה עוד מכתב שמדגיש כי לראש הממשלה אסור לעסוק ברפורמה המשפטית אך מותר לו לשאת דברים המבקשים להרגיע את הרוחות בעם. תודה גלי, תודה על רחבות הלב.

אבן במבצר הרודנות המשפטית

חובתו של נבחר ציבור לחתום על הסדר ניגוד עניינים מול יועץ משפטי אינה מעוגנת בשום חוק, זאת צריך לדעת כמושכל ראשון. יש כמובן איסור פלילי בחוק על הפרת אמונים, שאחת המשמעויות שלה היא ביצוע פעולה שלטונית שהמניע שלה הוא אינטרס אישי, אך גם הניסוח שלו עמום ונתון לפרשנות נרחבת של בית המשפט. אלא שגם כאן, כמו במקרים רבים אחרים, נטלו היועצים המשפטיים לעצמם סמכות שלא קיימת והפכו את הפרוצדורה הזאת למחייבת. לא רק עבירה על החוק תחייב עונש, קבעו, אלא גם אפשרות סבירה לניגוד עניינים כפי שיקול דעתם תחייב את נבחר הציבור למנוע את עצמו מראש לעסוק בנושא.

המצב הזה, שהתקבע בתודעה כחובה חוקית שאין לערער עליה, תקף רק לגבי נבחרי ציבור, שחשודים בעיני היועמ"שים מעצם היבחרם לתפקיד. נושאי משרה בכירים אחרים, השופטים, פטורים משום מה מלתת דין וחשבון למאן דהוא על האינטרסים האישיים והמוסדיים שלהם. על השופטים חלה חובת דיווח וולונטרית בלבד שהם ממלאים בעצמם, ואין בסמכות אף גורם אחר לבחון את ניגודי העניינים שלהם או – הס מלהזכיר – להורות להם להוסיף לרשימת המניעויות גורמים שהם לא הוסיפו מרצונם. אם יש מי שחושב להצדיק את ההבדל בטוהר ליבם של השופטים, מומלץ לו לקרוא את סדרת התחקירים שפרסם בעבר העיתונאי קלמן ליבסקינד במעריב על המספר הרב של תיקים שבהם דנו שופטי בית המשפט העליון למרות ניגוד עניינים מובהק שהתעורר בהם.

עצם הרעיון, אם כן, של הכתבת רשימת מניעויות לראש ממשלה מכהן הוא עוד אבן במבצר הרודנות המשפטית של ישראל, שהבסיס החוקי־משפטי שעומד מאחוריה רעוע עד לא קיים. אך גם אם נניח שזו תורה מסיני, הרי שיש דרך לבצע את ההסדר המדובר בהגינות ומתוך התחשבות באינטרס של ציבור הבוחרים. לא זו הדרך שבה נערך הסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה נתניהו. המושגים סבירות, מידתיות ומקצועיות נשכחו לחלוטין בעת כתיבת המסמך המביש הזה. זו לא דעה של מצביע ליכוד שרוף – דבר שכותב שורות אלה רחוק מלהיות – אלא טענה שניתנת להוכחה די בקלות.

נעשה יחד תרגיל מחשבתי. אביא כאן ציטוט של אדם מסוים, והקורא – קרי האדם הסביר – יחכוך בדעתו האם בעל הציטטה כשיר לנסח בשביל ראש הממשלה נתניהו את הסדר ניגוד העניינים: "זה לא 'זאב זאב', זה 'צבע אדום' – אזעקת אמת. כל הדימויים נכונים ולא מוגזמים", כך לשונו של אותו אדם בהתייחס לרפורמה המשפטית המבורכת של השר לוין. "המצב הזה, שהלוואי ולא היינו מגיעים אליו, הוא מצב של 'גאולה דרך הביבים'. כשהמציאות קשה ורעה, לפעמים מתוך הקושי נכנס אור. זו הזדמנות והזמנה לציבור הישראלי, בשנת ה־75 למדינה, להתנגדות אזרחית".

נשמע סביר שאדם בעל דעות כאלה יקבע "משפטית" שראש הממשלה מנוע מלעסוק ברפורמה שאותה הוא מכנה "צבע אדום" משל הייתה טיל קטלני של חמאס? ובכן, בעלת הציטוט היא דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. זילבר היא מראשונות המחאה נגד הממשלה, כאשר הובילה את "מחאת הגלימות השחורות" שנולדה מיד עם היוודע תוצאות הבחירות ובטרם הוקמה הממשלה בפועל. זילבר אחראית לשביתה הראשונה במחאה, זו שנערכה בבתי המשפט, והיא נואמת קבועה בהפגנות מחאת הגלימות. אה, והיא גם מנסחת הסדר ניגוד העניינים שבעטיו מנוע נתניהו מלעסוק ברפורמה.

את ההסדר היא ניסחה בשביל נתניהו עוד בימיו כראש הממשלה הפריטטית יחד עם בני גנץ ב־2020, אז היא אסרה עליו לעסוק בכל היבט של מערכת המשפט, מחוט ועד שרוך נעל. לא תקציב, לא מינויים, לא חקיקה – לא הוא ולא שליחיו. נתניהו התנגד, אבל בג"ץ קבע שההסכם בתוקף ויש לו סמכות מחייבת. על בסיס אותו הסכם, שקדם כמעט שלוש שנים לרפורמה המשפטית הנוכחית, הודיעה היועמ"שית בהרב־מיארה לאחרונה לנתניהו כי הוא מנוע מלעסוק ברפורמה. במילים אחרות, תהיה ראש ממשלה ותשתוק.

גיבוב השטויות של גיל לימון

הטיה חזקה בשל אג'נדה, כך אומר הניסיון, באה בדרך כלל עם מנה גדושה של שרלטנות. משפטנים נוהגים להאריך תמיד בדבריהם, ולכן גם המכתב שמהותו האמיתית היא "רק אנחנו קובעים" נופח למימדים של 13 עמודים. בעמודים האלה מבקש המשנה ליועמ"שית הנוכחי, עורך הדין גיל לימון, להסביר ברחל בתך הקטנה את המניעויות של ראש הממשלה. גם בשלב הזה, הרובד השלישי של הבעייתיות שעליו אנחנו עומדים, ההסדר נשמע מופרך.

נתמקד בחוק הבוער ביותר לכל הדעות, שעבר בקריאה ראשונה ביום שני השבוע – שינוי ההרכב ושיטת הבחירה בוועדה לבחירת שופטים. לימון מונה שלושה חששות שבגללם יש למנוע מנתניהו לעסוק כליל בחוק: א. בהרכב החדש נתניהו יוכל להשפיע על זהות השופטים בערעור לעליון בתיקים שבהם הוא מואשם. ב. בהרכב החדש הוא יוכל לפטר שופטים קיימים, ובכך להשפיע על שיקול דעתם של השופטים בתיקו כיום ובעתיד. ג. הוועדה תקבע את זהותו של נשיא העליון, שיש לו סמכויות ניהול משמעותיות בבית המשפט העליון.

במחילה ממר לימון, מדובר בגיבוב של שטויות. ראשית, ההליך שמתנהל נגד נתניהו יארך לפחות עוד שלוש שנים, וכל החשבונות בגלל חששות עתידיים הם חומרות שאפילו בכולל חזון איש לא הצליחו להמציא. אבל נניח שאכן כך, מדוע לא לצמצם את הפגיעה בסמכות הנתונה כדין לראש הממשלה ולקבוע לו סייגים ספציפיים? למשל, שופט שמונה בתקופת כהונת נתניהו לא יוכל לדון בעניינו בעתיד. האם יעלה על הדעת שלא רצון טוב ופתרונות פשוטים עומדים מאחורי החששות של המשנה ליועמ"שית?

נמשיך לסעיף השני. איני יודע איזה נוסח של החוק עמד לנגד עיניו של לימון בשעה שכתב את המכתב, אך הנוסח שעליו הצביעו חברי הכנסת ביום שני אינו נוגע כלל בשאלת הדחת השופטים. בדברי ההסבר של הצעת החוק נכתב במפורש: "התיקון אינו משנה את הכלל... לפיו סיום כהונת שופט על פי החלטת הוועדה יתקבל ברוב של שבעה חברים לפחות".

גם בסעיף השלישי חוזר אותו הטרלול. הצעת החוק לא עסקה כלל במינוי נשיא לבית המשפט העליון. היה דיווח על כך בכלי התקשורת לפני כמה שבועות, הרעיון עלה, אך בפועל שינוי שיטת הסניוריטי לא עלה כעת להצבעה. אז נניח שבשעת כתיבת המכתב של לימון, אי שם בתחילת פברואר, רוח הדברים הייתה כזאת – האם אין כדאי הוא ראש ממשלת ישראל, זה שנבחר על ידי שניים וחצי מיליון מאזרחיה, שתטרח לקרוא בעבורו את הצעת החוק המעודכנת ותשלח לעוזריו הודעת טקסט שמתירה לו לעסוק בחוק הוועדה לבחירת שופטים?

זה לא עניין של עצלנות, לא נשלה את עצמנו. ולראיה, המכתב המעודכן ששלחה היועמ"שית השבוע, שחוזר על האיסור המופרך. יש כאן מלחמת דת, "גאולה דרך הביבים" כלשונה הציורית של אדריכלית ההסדר זילבר, שהיועמ"שית והמשנה הנוכחיים הם בני דמותה שטרם הסירו את מסכת האובייקטיביות המקצועית. כל כך מקודשת ופנאטית המלחמה הזאת, עד שהיא מסמאת את עיניהם מלהבין את עוצמת הנזק שהם גורמים לעצמם. הרי אין פשרן ומגן מערכת המשפט יותר מנתניהו, שאם רק היה יכול לעסוק ברפורמה כבר היה קובר קבורת חמור את חציה לפחות. אבל הם, בשנאתם העיוורת, מעדיפים להוציא לנתניהו עין אחת גם במחיר שתי עיניהם שלהם.

רוטמן, לוין והציבור הענקי שבחר בהם כדי להוביל את הרפורמה המבורכת צריכים רק לשאוב מההתנהלות הזאת כוח ואמונה בצדקת הדרך. לא להתבלבל מהתעמולה שמכה באוזנינו השכם והערב מכלי התקשורת המרכזיים. לא ליפול בטענות לקץ הדמוקרטיה. האמת פשוטה: הדמוקרטיה נשדדה מאיתנו זה מכבר במסווה של מושגים משפטיים סבוכים, וגם נכון לרגעים אלה מעשי השוד נמשכים. את השלטון היוריסטוקרטי צריך להפיל ומיד, ולכונן כאן דמוקרטיית מופת.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***