מקומו של עולם

הרעיון שהמשכן משמש מעין מקום מגורים לקדוש-ברוך-הוא, אינו מובן כלל.

את השאלה במלוא חריפותה הציע שלמה המלך, החכם מכל אדם ובונה המקדש הראשון:

"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?" (מלכים א, ח כז). זה הוא נוסח הדברים שאמר שלמה בתפילתו לה' בעת חנוכת המקדש. בספר דברי הימים, מנוסחת השאלה הזאת בתוך דברי הפנייה של שלמה אל חירם מלך צור, כאשר ביקש ממנו סיוע לבניין המקדש:

"הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל: וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים: וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת? כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ, וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת? כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו:" (דברי הימים ב, ב ג-ח).

לפי פירושו של שלמה המלך, המקדש אינו מכיל באמת את ה', שהרי הוא מקומו של עולם ולא העולם מקומו, וכל שכן, לא מבנה עשוי בידי אדם, יהיו ממדיו ותפארתו אשר יהיו. תפקידו של המקדש הוא עבור עם ישראל, להקטיר בו לפני ה'.

אך גם בכך לא די, שכן שלמה חוזר ומדגיש שהמקדש כלל אינו מקום למפגש בלתי אמצעי של עם ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא.

"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?" (דברי הימים ב, ו יח).

משמע, הקדוש ברוך הוא אינו נמצא במקדש, ובכלל, הא-להים לא יושב עם האדם בארץ. יש בדברים אלו שלילה גמורה של חשיבה פשטנית, מגשימה, הרואה באמת במשכן מקום נוכחות פיזי כביכול של הא-להים. בזה שונה המשכן והמקדש ממקדשי אלילים אחרים שנתפסו על ידי עובדי האלילים כמקום משכנו של האל.

כיצד אם כן מסביר שלמה המלך את תפקיד המקדש? בתפילתו בעת הקמת המקדש, מניח שלמה את היסודות למשמעות העבודה של עם ישראל במקדש. שלמה מסיט את תשומת הלב מעבודת הקרבנות אל התפילה, ומעמיד אותה במוקד המפגש בין האנושי לא-להי.

"וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ: לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָשׂוּם שִׁמְךָ שָׁם לִשְׁמוֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:" (דברי הימים ב, ו, יט-כ).

שלמה אינו מבקש רק על תפילתו שלו, אלא על תפילותיהם של עם ישראל ושל העולם כולו.

שלמה נושא נאום תפילה ארוך ובו הוא שב ומבקש, שוב ושוב, שהמקום הזה יהיה כתובת לתפילות, ומקום למענה להן.

"וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ:" (מלכים א, ח, ל).

הוא ממשיך ומפרט דוגמאות שונות שבהן עם ישראל יבקש לשוב בתשובה, יפנה אל הקב"ה בבקשת סליחה דרך המקדש, וייענה – מן השמים ולא מן המקדש.

בעת מלחמה: "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם:"

בעת בצורת: "בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה:"(מלכים א, ח, לג-לו).

ואפילו כאשר יינגפו במלחמה, יפלו בשבי ויוגלו לארץ רחוקה: "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם:"(מלכים א, ח, מו-נ).

הבית הזה יהווה כתובת לתפילה לא רק לעם ישראל, אלא גם אל הגויים, אפילו אלו היושבים בארץ רחוקה:

"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:"(מלכים א, ח, מא – מג).

מעבר להיותו של המקדש מקום לתפילה ולכפרה על חטא, הוא משמש גם כמקום שממנו נובע משפט הצדק:

"אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ:"(מלכים א, ח לא – לב).

דבריו אלו של שלמה המלך הם חידוש שאינו מפורש בפרשיות המשכן בספרי שמות וויקרא, ודאי לא בעוצמה ובהירות שכזאת. הם היוו את היסוד לגישתם של נביאי ישראל, ששבו והזהירו את עם ישראל מפני הסתמכות על המקדש והקרבנות כמגינים על עם ישראל, ומפני הוודאות שהמקדש לא יכול להיחרב כי הוא כביכול ביתו של ה'. לדברי הנביאים, אין קיום למקדש בלי העבודה שבלב: האמונה, התפילה, התשובה, הצדק והיושר. המקדש בפני עצמו אינו מהווה כל הגנה מפני החטא ועונשו.

נוכחותו של המקדש בלב חייה של האומה נועדה להזכיר לנו את חובותינו כלפי ה'. הקב"ה אינו זקוק לקרבנות ולריח הקטורת. הוא דורש מאיתנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט).

זהו רעיון בסיסי ופשוט ביותר בתנ"ך, שיש לחזור עליו שוב ושוב, כפי שהרחיב בכך שלמה המלך, מפני שיש חשש גדול שיטעו בו וישכחו אותו. גם כיום, כשאנו מתפללים יום יום לבניין בית המקדש, אנו חייבים לזכור שבניין המקדש לא יפתור את כל חוליינו, אלא אדרבה, הוא משמש תזכורת לכך שעלינו להפטר מחטאינו ומעוונותינו, שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, כדי שהקב"ה יסכים לקבל את ניחוח הקטורת והקרבנות שעל מזבחו לרצון, במהרה בימינו.

--