שלושה מוסלמים ומתנחל אחד

במסע שערכתי לאחרונה לארה"ב, אני – 'מתנחל' יהודי המייצג את הישוב היהודי בחברון, פגשתי שלושה מוסלמים בשלושה מקומות שונים – ותופתעו לשמוע על מערכת היחסים שנוצרה בינינו.

אדם צעיר בשם אמין ישב ממש לידי במטוס מתל-אביב למיאמי. הוא היה גבוה, בשנות העשרים המוקדמות לחייו, עם תספורת מרינס. בהתחלה, לא יכולתי לנחש שהוא ערבי – המראה והמבטא שלו היו של יהודי ישראלי.

אולם בפועל, כפי שלמדתי מהשיחה בינינו, הוא היה ערבי ישראלי, בן לאם נוצריה ואב מוסלמי (על-פי חוקי האיסלם, משמעות הדבר הוא שהוא נולד כמוסלמי).

לא דברנו הרבה בהתחלה, אבל בשלב מסוים בטיסה, הוא הוציא טאבלט והחל לצפות בתכנית שניתן להגדירה כפורנוגרפיה קלה. כאדם דתי, נאלצתי להסיט את עיני עד שהוא כבה אותה, וכשסוף סוף עשה זאת, חייכתי ואמרתי – "נו, מה שראית עכשיו לא היה בדיוק שיחה על פרשת השבוע". הוא צחק, והתחלנו לשוחח.

שאלתי אותו היכן הוא מתגורר, ולהפתעתי התברר, כי הוא גדל בדיוק היכן שאני גדלתי  – בשכונה מעורבת בחיפה בה מתגוררים ערבים ויהודים – כך שהיה בינינו מכנה משותף רחב. שנינו הסכמנו כי המקום השוכן על מורדות הר הכרמל המשקיף על הים התיכון, הוא אחד המקומות היפים הקסומים שניתן למצוא בישראל.

אמנם, התברר גם שאמין הוא חילוני לגמרי, הומו, ומצביע מר"צ. בדברים הללו היה פחות מכנה משותף...

הוא התעניין בחיי, וספרתי לו שאני עובד בישוב היהודי בחברון, אבל זה לא עשה עליו יותר מדי רושם שלילי או חיובי, משום שלא היה טיפוס בעל תודעה פוליטית את דתית. שאלתי אותו אם הוא שמע על מערת המכפלה – מקום התפילה והעליה לרגל המרכזי בחברון. הוא השיב בשלילה.

בתיק הצד שלי הבאתי טאבלט המכיל סיור מודרך דיגיטלי של בחברון, ובו עשרים סרטוני אנימציה אודות ההיסטוריה של חברון, מערת המכפלה וחייהם של האבות והאמהות – סרטים שנטלתי חלק בהפקתם. נתתי לו את הטאבלט. הוא החל לראות את הסרטונים וגילה בהם ענין רב.

ככל שצפה, הוא הנהן בראשו מתוך הנאה גלויה, תוך שהוא אומר – "לא ידעתי על כך". היה ניכר שהוא מרותק באמת ובתמים. חשבתי שהתוכן ה'דתי' ישעמם אותו או אפילו יעורר אצלו דחיה, אך טעיתי. דקות ספורות קודם לכן הוא היה שקוע בסרטי זימה, וכעת הוא צלל בהתלהבות אל תוך סיפורי התנ"ך. הופתעתי והייתי מרוצה – הטאבלט עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר והסרטונים נגעו בלבם של כל סוגי האנשים.

הזמן שבילינו יחדיו גם חיזק את אמונתי הכללית בכך שהקניית התנ"ך במערכת החינוך הישראלית לאנשים מכל רקע שיהיה היא חיונית אם ברצוננו לגדל דורות אשר יזדהו עם יסודות ההוויה של ישראל.

אך היה לקח חשוב נוסף שלמדתי משיחתנו – אמין לא הזכיר את פלשתין, הפלשתינים או את מה שקרוי 'הכיבוש' ולו פעם אחת. מדוע לא? ככל הנראה, משום ש'פלשתין' בהנהגת אש"ף תטול את חרותו להיות הומו ותבוז לסגנון חייו החילוני. בחיפה, הוא מרגיש בטוח, הוא יכול ללמוד מה שירצה ולחיות כאוות נפשו. לעומת זאת, בג'נין, הנמצאת לא רחוק מחיפה, הוא יותקף ועשוי להרצח בידי שליחי הג'יהאד, ששונאים אותו ואת ישראל באותה מידה. ובכן, פלשתין אינה מדברת אל אמין.

מוסלמית נוספת שיצרתי אתה קשר במהלך המסע הייתה אשה בשם בשראת. נפגשנו והתידדנו כבר בעת ביקורי הקודם בפלורידה לפני חודשיים. בשראת נמצאת באמצע שנות הששים לחייה, היא נמוכה ולה עיניים חומות גדולות מאחורי משקפיים התלויים בשרשרת, והיא עובדת במשך שנים רבות כאשת מכירות בכל-בו. בפעם הקודמת בה בקרתי בחנות, היא עזרה לי לבחור חליפת טוקסידו, לה הייתי זקוק עבור אירוע יוקרה. הפעם רציתי לקנות חליפה חדשה לטובת העבודה החדשה שלי עם השר בן גביר, ושמתי פעמי לעבר אותה חנות. גם בפעם הקודמת וגם בביקור הנוכחי, דברנו אודות ארץ מולדתה – אירן.

בשראת פעילה במאבק המתנהל ברשתות החברתיות לשחרור העם האירני ממשטר הדיכוי שהם סובלים תחתיו במשך ארבעים וחמש השנים האחרונות. בשראת ספרה לי אודות מאות המפגינים האמיצים אשר נרצחו על-ידי המשטרה במהלך ההפגנות בערים רבות באירן. קשה לדמיין את הסכנות שנוטלים על עצמם אותם אירנים אמיצים. בשראת הזילה דמעה כאשר תארה את "הבנים היפהפיים אשר כל חייהם עדיין לפניהם", ואשר עיניהם נקרעו ממקומן במרתפי העינויים של משטרת המולות. הבענו גם את צערנו המשותף על אדישותו של העולם החופשי לגורלו של העם האירני. וכמובן, דברנו גם על הידידות ההיסטורית בין אירן לישראל, ידידות שנהרסה על-ידי משטר המולות.

בשראת סייעה בעדי לבחור חליפה – היא ידעה את המידה הנכונה מתוך טביעות עין בלבד. ספרתי לה שאני צריך את החליפה משום שבמסגרת עבודתי אני נמצא בכנסת, הפרלמנט של ישראל. היה נראה, כי עובדה זו דרבנה אותה עוד יותר למצוא לי חליפה מתאימה ולבוא לקראתי גם במחיר. היא אמרה לי שהיא יודעת שאני הולך לעשות עבודה חשובה על-מנת לחזק את ישראל – ושאולי יום אחד הדבר אף יתרום לשחרור העם שלה. השבתי לה במילה אחת – "אינשאללה".

בניגוד לאמין, בשראת דברה בביקורת גלויה כנגד התנועה הלאומית הפלשתינית. עבורה, החמאס והג'יהאד האיסלמי אינם שונים מהאייתולות והמולות שהרסו את ארצה. היא מכירה את מסלול ההרס ורואה בישראל ככח נגד לאותה מגמה וכגורם שאולי יביא חרות עבור אירן, ארצה האהובה והמדוכאת.

את המוסלמי השלישי באותו מסע פגשתי בנמל התעופה ביוסטון. הגעתי לשם לזמן מצומצם של 15 שעות על-מנת להשתתף בהלוללת ענק של הבבא סאלי זצ"ל שהתקיימה באותו יום אצל חבר ישראלי. אולם כשנחתתי בשדה התעופה, ארעה תקלה בלתי-צפויה – מזוודתי לא יצאה מחגורת המזוודות - וממש ממש לא היה לי זמן לעיכובים. ובכן, הלכתי לדלפק תביעת המזוודות ונגשתי לנציגה בשם חומה. שאלתי אותה מה קורה עם המזוודה שלי, הצגתי לה תג מטען והיא התחילה לתקתק במקלדת. היא הודיעה לי שהמזוודה צפויה להגיע בקרוב. בינתיים התחלנו לדבר.

המראה והמבטא של חומה, אשה בגיל העמידה, הסגירו את מוצאה מתת היבשת ההודית. שאלתי אותה עם היא הינדית או מוסלמית, והיא השיבה שהיא מוסלמית מפקיסטן. היא שאלה אותי מהיכן הגעתי. אני חובש כיפה ומגדל זקן, והתויות על המזוודות שלי מורות על כך שאני טס ברחבי העולם, כך שלא הופתעה כשאמרתי שאני מישראל. אבל מה שאמרה לי היה עבורי הפתעה – "אני אוהבת את ישראל – כבר בקרתי שם פעמיים!". עיניה גילו חמימות כשתארה את היחס הלבבי של האנשים ואת תחושת הבטחון שחשה, ואת הנקיון שראתה.

חומה ספרה לי בצער על שותפו העסקי של בנה, אשר ניסה להניא אותה מלבקר בישראל לפני ביקורה הראשון. למרבה הגיחוך, הוא, בחור יהודי, הזהיר אותה מכך שיבעטו בה וירקו עליה במדינה היהודית. שנינו הצטערנו על ניתוקו מהמציאות. תודה לא-ל, היא נסעה לישראל על-אף אזהרותיו, ונהנתה מאד מהחוויה.

שאלתי אותה היכן בקרה. היא הזכירה את תל-אביב וירושלים וספרה שראתה את אל-אקצה ואת קברו של אברהם. "היית בחברון?", שאלתי. "כן, בהחלט!". הוצאתי לה את כרטיס הביקור שלי עם תמונה של מערת המכפלה והגשתי לה אותו. היה ניכר שעובר בה רעד. עיניה נפתחו לרווחה – "האם אתה מתפלל בקבר אברהם מדי יום?". "אכן, ברוב הימים", השבתי. פניה הרצינו והיא שאלה - "האם תסכים להתפלל שבניי יזכו להתחתן?" "בהחלט, אעשה זאת", השבתי, ובקשתי את שמותיהם. היא הודתה לי מכל הלב.

בשום שלב בשיחה לא היה נראה שמפריע לה שאני יהודי, ישראלי ו'מתנחל' שעובד בחברון. מה שהיה חשוב מבחינתה הוא שאני קשור לאברהם אבינו ושישראל היא מקום שמכניסים בו אורחים בצורה יפה. גם כאן, לא היה כל זכר לפלשתין. כנראה, כאשה שעזבה את פקיסטן והגיעה לטקסס, היא בחרה בחיים של חרות על-פני צורת החיים המגבילה. עבורה, ישראל זה מקום שבו אדם יכול להתחבר לדת ולזהות שלו מתוך חרות. למעשה, היא ציינה ביחוד את הנאתה והפתעתה הרבה מכך שיכלה להלך בחופשיות לבד ברחובות ירושלים בשעות הלילה. אף שלא אמרה זאת, יכולתי לתאר לעצמי שמבחינתה, פלשתין עשויה יותר להזכיר את פקיסטן המדכאת, ממנה נמלטה.

פעמים רבות קורה במהלך מסעותי בעולם, שאני פוגש אנשים שמכבדים ואוהבים את המדינה היהודית. התרבות הישראלית האותנטית, הכח הצבאי והצמיחה הכלכלית – כל אלו מעוררים כבוד באזורנו, ורבים רואים בישראל דוגמא לסובלנות ולאהבת אדם – וכגורם מוביל במאבק נגד הג'יהאד והרודנות. מליוני אנשים רואים בירושלים כבירה רוחנית שהם שואפים לבקר בה.

פלשתין, מאידך, בקרב מוסלמים רבים - אינה נחשקת כל-כך. הם יודעים היטב, כי הרשות הפלשתינית, אש"ף והחמאס הם אותם ג'יהאדיסטים מושחתים שהרסו מדינות ערביות ומוסלמיות כה רבות. מוסלמים אלו רואים בהסכמי אברהם ובנורמליזציה שיצרו מספר מדינות באזור ביחסים עם ישראל כמקור לתקוה, והם צופים ומייחלים להצלחתה של המדינה היהודית – אינשאללה!

ישי פליישר משמש כדובר הבינלאומי של הישוב היהודי בחברון וכיועץ לענייני חוץ לשר לבטחון לאומי איתמר בן-גביר. הוא מארח את הפודקאסט Yishai Fleisher Israel Podcast.