השבוע הייתי בלוויה של חברי היקר הלל מנחם יניב, ושל אחיו יגל יעקב הי"ד. אין לי מילים כדי לתאר את התחושות והמחשבות שהיו אצלי בראש בזמן הזה- את אותן תחושות ומחשבות בעקבות 3 ימים בודדים שזכה להיות בישיבה לאחר השחרור.
אני יכול להגיד שלא היה לנו קשר חברי קרוב במיוחד אלא נטו חברים מהשיעור, אבל אין ספק בכלל שבשבילי ישאר חבר טוב ויקר מאוד שהשאיר לי חותם עצום. הלוויה הייתה קשה מנשוא, ולראות את מאות האנשים שמילאו את הר הרצל רק העצימה את החוויה הקשה.
ברגע שראיתי את שתי ארונות הקבורה מובלים לקבר- נשברתי לגמרי ולא נרגעתי להרבה זמן, עם דמעות שלא הפסיקו לרדת...עברו לי ברגע זה לא מעט מחשבות: על החיבוק החזק, החם והאוהב שנתן לי בערב שהגיע לישיבה כמה שעות בודדות מרגע השחרור, על החיוך הנעים והמאיר פנים שהיה לו כשהגיע לישיבה שכל כך אהב, על התמונות שהראה לי מהשירות עם אושר בעיניים, על השעון החכם שקיבל כמתנת פרידה מהיחידה בהתלהבות רבה עם צילום תמונות משלנו, ושיצא לנו לדבר יחסית לא מעט מאז שחזר.
הלל תמיד התאפיין באהבת אדם גדולה, במתן עזרה לכל מי שצריך כל הזמן, התאפיין בצחוקים עם חוש הומור מפותח ובקיאות עצומה בהרבה מאוד תחומים בחיים- והכל בחיוך ענק ובאהבה!
בלטו אצלו ביטחון עצמי וסמכותיות. לכן כששמעתי את הבשורה המרה מראש הישיבה, הרב אריאל ברקאי, הייתי בהלם טוטאלי- כי הלל תמיד ידע לשמור על עצמו ולדעת איפה להיות בזמן הנכון, כי כך היה תמיד!
אני אישית הרגשתי שהיה לי על מי לסמוך כשדנתי איתו בדברים והחיוך והצחוק שלו הדביקו אותי. אין ספק שכשהלל לא נמצא איתנו יותר הוא השאיר חור גדול בלב כולנו: במשפחה, בחברים ביישוב, וכמובן לנו- לחבריו בשיעור.אתה חסר לי כל כך חבר יקר ואהוב, מתגעגע אליך מאוד ואזכור אותך לתמיד.