בית המשפט המחוזי בירושלים פסק היום (שלישי) כי לוחם מג"ב שירה למוות באיאד אל-חאלק, נער ערבי בעל צרכים מיוחדים, לאחר שחשב כי מדובר במחבל עם סכין, יואשם בהמתה בקלות דעת.
בתחילת עדותו של הלוחם היום בבית המשפט הוא סיפר: "ביום האירוע קיבלתי תדרוך על ניסיונות פיגוע באותו יום. זו היתה תקופת רמדאן והדריכות הייתה יותר גבוהה. גם רמדאן, גם קורונה וגם הר הבית סגור. כל אלו פוטנציאל לפיגועים".
הוא שחזר את אותו יום שבו ניהל מרדף אחר איאד אל חאלק כאשר חשב שמדובר במחבל וחזר על גרסתו כפי שכתב לפני כשנה בפייסבוק.
"המפקד שלי ואני שומעים צעקה בקשר: 'מחבל!'. שני שוטרים כחולים מצביעים וצועקים לנו. מחבל מבחינתי זה מסע הרג - הוא רוצח עכשיו אנשים ובכל שנייה בן אדם יכול למות פה. התחלנו במרדף", סיפר הלוחם בדיון.
"אנחנו מבינים שיש פה מחבל. המפקד צעק לו לעצור, הוא לא הקשיב לו והמפקד שלי יורה ואז אני שומע צעקות של אישה. יש פה פחד גדול, הולך להיות פה מסע הרג".
"מבחינתי המחבל בא לרצוח את האישה", שיחזר הלוחם. "הוא פנה לחדר אשפה ואני נכנס. איך שאני נכנס, אני מזהה את המחבל ויורה לעברו. הוא נופל לרצפה ואני צועק לו 'אל תזוז'. ואז אני רואה תנועה ויורה שוב. אלו היו שניות בודדות בהרגשה של נצח".
הוא סיפר כי בחקירה נתנו לו הרגשה של עבריין: "יש לי בעיות קשב וריכוז, רציתי לישון. הכול בלבל אותי. אמרתי לחוקר שאני לא מרוכז ושאני רוצה ללכת הביתה. הוא לא הסכים. המשיך לשאול שאלות. נעלבתי. מבחינתי התפקיד שלי היה לשמור גם על החוקרים".
הוא הטיח באחת החוקרות: "אני יודע שזה מחבל עם אקדח, אישה צורחת, את לא היית שם. קל לנתח במזגן עם כוס קפה. אני הייתי צריך לקבל החלטות בשניות בודדות, ואין זמן לנתח".
לפני כשנה התייחס הלוחם בפייסבוק לראשונה לתקרית ותיאר את השתלשלות העניינים: "כמעט שנתיים שתקתי. לא אמרתי כלום, לא כתבתי. עד עכשיו".
אני רואה את התמונות בטלוויזיה, את אווירת הפחד ברחובות ואני רואה גם את הגבורה של השוטרים, הלוחמים. אלה החברים שלי. אלה אנשים אמיצים שכמוני בחרו בשירות הכי מסוכן, להיות השכפ"ץ של אזרחי ישראל.
גם אני הייתי שם. בעיר העתיקה בירושלים, בגזרה הכי נפיצה בישראל בסמוך לתקופת הרמדאן. היה לי ברור מה אני עושה שם, גם אם זה יעלה לי בחיי.
בקשר צעקו את המילים "מחבל", "אקדח", הבנתי שהפיגוע יקרה כל רגע, הצטרפתי בפיקודו של המפקד שלי למרדף של שוטרים אחר אדם שבורח ולא עוצר ומתנהג בצורה חשודה, ועוד ב-6 בבוקר, רצתי כמו משוגע, חתרתי למגע כמו שלימדו אותי. צעקו לו – לא עצר, ירו לעברו – לא עצר שמעתי אישה צורחת, הוא נכנס לחדר איתה ועם עוד אזרחים. הבנתי שזה יכול להיגמר במסע הרג, אזרחים ימותו פה. המשכתי לפעול לפי הוראות הפתיחה באש שלימדו אותי, הכל היה בתוך שניות. 7-8 שניות. לימדו אותי להגיב בשיא המהירות. כל רגע באירוע טרור זה עוד מוות.
נטרלתי את האיום. כולם כולל כולם היו בטוחים שמדובר במחבל חמוש. אחר כך עוד שעות חיפשו אקדח או מטען. ואז בשנייה אחת הפכתי מלוחם לפושע.
מה לא אמרו לי עלי? רוצח, מחבל, ירה מחסנית שלמה, כיוון לראש. כלום לא נכון. שקר מוחלט.
מה כן נכון? בסוף התברר שהוא לא היה מחבל, אדם עם מוגבלות. הזיהוי המוטעה לא אני עשיתי. אלא שוטרים שדיווחו על האירוע בקשר. בסוף זה נגמר בסוף עצוב, אבל אלה החיים שלנו. המציאות המטורפת שלנו. כל רגע יכול להיות פיגוע ליד מרכז מסחרי, תחנת דלק או גן ילדים. זה יכול להיות גבר, אישה, אפילו נער. הטרור לא שואל שאלות ולא משחק בכלים הגיוניים, הוא דוקר ויורה באכזריות.
בסך בכל רציתי להציל חיי אדם. לא להרוג. אבל קיבלתי "פרס". כתב אישום. המתה בקלות דעת. אני יכול להיכנס ל-12 שנים בכלא. קולטים. 12 שנים!
זה לא יקרה. אני לוחם ואני אלחם על זה. עד שאצא זכאי ויגמר הסיוט הזה.
אתם, אחים שלי לנשק, אל תהססו, רק אנחנו מבינים סיטואציות כאלה, אין זמן לנתח, אין זמן לשאול, רק רוצים לעצור את הפיגוע, את הרצח. גם כשזה עולה בחיים שלנו''.