מצעד האיוולת שאנחנו נמצאים כעת בשיאו, התחיל עם חקירות נתניהו. מערכת שלמה מושקעת מהמסד עד הטפחות בניסיון למצוא פלילים במעשי ראש הממשלה. איוולת.
אחר כך, המצעד המשיך בחרדים שהחליטו שחייבים להעביר חוק גיוס בלתי אפשרי, למרות שאין לכך שום סיבה כי ממילא לא יגייסו את מרבית בני הישיבות. חוקי הגיוס שהועברו והוצעו נתנו כולם פתרון לחרדים, אבל האיוולת הכריעה.
ההחלטה להחרים את נתניהו, הלחץ האדיר ברשתות החברתיות מצד השמאל הקשה, שהכניע את הרצוג וגבאי שניסו לחבור לנתניהו משיקולי טובת המדינה, הניחו אבנים נוספת בחומת האיוולת.
מה עזרה ההחרמה? לא עזרה. למי היא הועילה? רק לחרדים שנהנו מהמשך השליטה בנתניהו. הציבור הרחב לא נהנה מההחרמה.
מקום של כבוד במצעד האיוולת שמור להחלטת נתניהו להפר את ההסכם עם גנץ. למי זה הועיל? רק לבנט ולפיד שהפכו אחר כך לראשי ממשלה. למדינה ולאזרחים? לא הועיל. עלויות עתק על בחירות, פילוג פנימי קשה, והכל "כי ניסנקורן הפר קודם את ההסכם". נתניהו הוכיח שמילה שלו אינה שווה את תנועת האלקטרונים עליה שודרה, וכך נמנעה תקופת שפיות ארוכה.
על האומללות והאיוולת של ההחלטות השונות בקמפיין "ימינה" האחרון אפשר לכתוב ספרים.
למה להבטיח דברים שידעת שייתכן שלא תעמוד בהם? לרוץ לאולפן עם מכתב התחייבות דו צדדי במעמד צד אחד? למי זה הועיל? לבנט זה רק הזיק, זה בטוח. התוצאה היתה ממשלה שנתפסה כלא לגיטימית בקרב מחצית הציבור בישראל. ריפוי לא היה. בוודאי לא שינוי.
התנהלות חלקים נרחבים בימין בתקופת ממשלת בנט-לפיד שברה שיאים של קוצר ראיה. שרים שמבוזים בהלוויות חיילים; שרה שמואשמת על ידי נבחרת ציבור, למול אם שכולה, בכך שחיילת נרצחה על ידי מחבל ארור; הפגנות שפוגעות באורח קשה בילדים של חברי קואליציה, הליכה יד ביד עם אנשי-ביבים מהקצוות של הליכוד, שקרים על "מבצר בנט" ועל "53 מיליארד לאחים המוסלמים" - כל אלה מתנפצים בפנים של נבחרי ציבור ימנים שפתאום הכח בידם אבל נזכרים שהפלסטינים רואים בכולנו אויב ללא קשר למיקום שלנו במפה הפוליטית. וכמובן אותם אנשים הצביעו בעד הכפלת מימון לבתי נתניהו ואישרו בממשלה את תוכנית החומש למגזר הערבי.
אבל המצעד ממשיך.
גדעון סער, איש ימין קיצוני מבחינת השמאל, איש ימין אמיתי שמאמין בחירויות, שוק חופשי וחשיבות ההתיישבות, בכך שארץ ישראל שלנו היא - החליט למנות יועצת משפטית לממשלה בעלת כתפיים צרות במיוחד. מדוע ולמה? אין לדעת. אולי חשב שאיתה יצליח לפצל את הייעוץ המשפטי והתביעה הכללית.
בפועל, אין פיצול של משרת היועמ"ש כי הפוליטיקה חזקה מזה, ונתקענו עם היועמ"שית הכי גרועה בתפקידה מאז מיכאל בן יאיר, שמונעת מראש ממשלה לפעול כיאות.
להבנתי, נתניהו התכוון להעביר רפורמות משפטיות עמוקות רק אם יקים ממשלת ימין בלבד. לכל אורך הדרך הוא רצה ממשלה רחבה - ממש כמו בכל פעם אחרת שהקים ממשלה - אבל האיוולת, כזכור, עסוקה בהחרמה חסרת תוחלת.
למי עוזרת ההחרמה? לאף אזרח ישראלי. גם לא לחרדים שיינזקו מתנועת המטוטלת ההיסטורית למול השאפתנות הקיצונית ושוד הקופה הציבורית של ההסכמים הקואליציוניים. ולא, זה שהשמאל עושה זאת בתורו לא מצדיק דבר.
את פסגת האיוולת כובשים מובילי הרפורמה המשפטית - שמחה רוטמן ויריב לוין. שני אנשים שהכינו את עצמם שנים רבות למימוש מהפכה חיובית במערכת המשפט, ובחרו לנקוט בכל מהלך שגוי אפשרי לאורך הדרך.
הסברה מקדימה לציבור? הכנת השטח? זה אובר-רייטד.
לתקוע אצבע בעין של בג"צ רגע לפני דיון חוקתי רגיש ביותר? צעד אסטרטגי ברמת "התרגיל המבריק" שהוביל להפלת ממשלת רבין הראשונה.
גיבוש מתווה מוסכם על ח"כים ימנים באופוזיציה (מעל 10 כאלה, חלקם חתומים על הצעות חוק דומות) טרם פתיחת הדיונים בוועדה? מה פתאום, הם כבר ינהלו איתנו שיח בוועדה כי אנחנו הרוב.
צעדים איטיים במקום לנסות "לתלוש את הפלסטר במכה"? אז מה אם ככה הצליח מפעל ההתיישבות…
מתן הזדמנויות רבות לתקשורת ולאופוזיציה למתג את הדיונים כבריוניים? אהלן וסהלן.
אבל השיא זה הפלונטר ההזוי:
רוטמן ולווין משחקים צ'יקן - מי יותר קיצוני סביב הרפורמה. נתניהו רוצה לבלום אבל היועמ"שית הגרועה לא מאשרת לו. החרדים מסנדלים אותו עם התגברות ב-61 בגלל חוק הגיוס המותר. רעמ פסולה לנצח. גנץ לא ייכנס שוב אחרי שרומה על ידי נתניהו. לפיד מחרים אסטרטגית כי זה טוב לו.
מי נדפקים? כולנו.
יש פתרונות. אפשר להצליח, אבל המפתח הוא בגרות ומנהיגות אמיצה.
לא להסתכל על מה "הם" עושים, אלא איך "אנחנו" יכולים לקרב ולהתפשר, לפני שיהיה פה משבר חוקתי אמיתי שממנו כבר לא נתאושש.