אחד הדברים המקסימים ביותר שגיליתי בחיי המאוחרים היה כל העניין של משלוחי מנות. לא הכרתי את זה בכלל. זאת אומרת, ידעתי שיש מושג כזה והבנתי את פירוש המילה. אבל הפורים הדתי הראשון בחיי, היום שבו פעמון הדלת לא הפסיק לצלצל, ובכל פעם עמדו שם ילד או ילדה או שכנה עם משלוח מנות שהוכן במיוחד בשבילי, מאנשים שבקושי הכירו אותי כי גרתי בדירה הזאת רק חודשיים וחצי - היה מטלטל בצורה לא רגילה. זה היה משהו שלא חוויתי כמוהו מעולם. גילוי פשוט של קרבה וחום שהמס לי את הלב, ושבר הרבה מאוד מהקשיים של חיים חדשים במקום כה זר בשבילי - מקיבוץ צפוני חילוני, דרך חיים תל־אביביים תוססים, ומשם במעבר הכי חד שיכול להיות - לשכונה חרדית בירושלים.
קצת קשה להגדיר במילים את מה שהבנתי באותו רגע, במיוחד בזמנים שאנו חיים בהם. אני חושבת שזו הייתה הבנה מופלאה וראייה בחוש שעל אף העובדה שהמציאות יוצרת לכולנו כל מיני כותרות, מלבושים, סגנונות חיים ודעות שנראים כה שונים זה מזה - למטה, בעומק, אנחנו הרבה יותר מאוחדים ממה שנדמה לנו.
נהג המונית הזועם נפרד בחיוך
אני קופצת עשר שנים הלאה, לרגע נוסף של גילוי כזה. יש לי אחות, זמרת מוכשרת בצורה לא רגילה, שגם היא גילתה את הקדוש ברוך הוא וסללה אליו את דרכה המיוחדת. אחת הדרכים הייתה לקחת שירים שאהובים עליה במיוחד, כאלו שליוו אותה לאורך דרכה המקצועית, ולגרום לי לכתוב להם מילים חדשות, מילים שייגעו בעומק הלב ויתארו את המסע המיוחד שלה. כתוצאה מכך נולדו דיסק מופלא והופעה מיוחדת במינה, שהצליחה לגעת במאזינות רבות שהקשיבו לה והתרגשו.
אבל הרגע שעליו אני רוצה לכתוב היה קצת אחר. זו הייתה הופעה אצלה בבית, לקהל שונה מהרגיל - קהל שכולו חילוני. אנשים שמכירים אותה ממקומות אחרים בחייה, וזכו לראשונה לשמוע את הקול היפהפה, את השירים המיוחדים שכולם מדברים על קרבת אלוקים, והתרגשו בצורה לא רגילה. במיוחד אני זוכרת מאותה הופעה תגובה אחת שחזרה על עצמה מכמה מאזינות. הן ניגשו אליה ואמרו לה שלראשונה הן מבינות עד כמה כולנו בעצם דומים. מחפשים את אותם דברים, מתרגשים מאותם מקומות. הן אמרו את זה בתדהמה גמורה, כמעט לא מאמינות שגם בעלת התשובה הפנאטית היא בעצם בן אדם ממש כמוהן.
עוד רגע כזה, דרמטי למדי, קרה בנסיעה במונית עם בעלי. אנחנו, שני בעלי תשובה עם מראה דוסי מובהק, והוא - נהג כועס, זועם, לא מבחין בעובדה שלמונית שלו נכנסו שני אנשים. מבחינתו אנחנו גוש שלם שהוא שונא. אז כל הדרך הוא פרק את המילים הקשות, הנוראיות, שהיו לו לפרוק עלינו, כמעט בלי רחמים. אבל באיזשהו שלב בעלי התחיל לדבר איתו, לשאול אותו למה הוא כל כך כועס, להתייחס אליו כמו אל בן אדם, להקשיב לו. ולאט לאט כל הכעס התהפך. פתאום הוא נהיה נבוך, אחר כך התנצל, סיפר לנו על חוויה קשה שעבר לאחרונה. מרגע לרגע כל החזות החיצונית שלו השתנתה, הוא חייך, נפתח. בסוף, לפני שיצאנו, הוא אמר לבעלי שמעולם לא פגש אנשים טובים כמונו... וכל השינוי הזה התחולל בנסיעה של רבע שעה.
וסיפור אחרון: סיפרה לי חברה מחסידות קנאית ושמרנית מאוד בירושלים, שבעלה נסע לחו"ל ונתקע בשדה התעופה זמן ארוך. הוא מצא את עצמו לבד לגמרי, מתפלל שחרית עם תפילין וטלית, כשמסביבו ים של גויים. לפתע, במרחק רב, ראה עוד דמות דומה, יהודי עטור תפילין וטלית, מתפלל. היו לו סנדלים, מכנסיים קצרים, כיפה צבעונית ותפילין. החסיד רץ אליו, זיהה מיד שאח שלו הגיע, ושניהם התחברו באהבה שאין כמותה, מתפללים יחד, מחוברים בשורש! רק לחשוב מה היה קורה אילו אותו אח היה מגיע בבגדים שכאלו לחסידות השמורה במאה שערים. אך באותו רגע - האמת נחשפה, אמת נצחית.
המשלוח שלי לכל עם ישראל
בזמנים של מילים מדממות, כאשר בכל פעם שאני קוראת חדשות אני אומרת לעצמי אחרי חמש דקות שבעצם לא... למה לעשות את זה לעצמי? כאשר ההסתה המטורפת רומסת כל חלקה טובה, גורמת לנו לאבד לגמרי את היכולת להקשיב ומאלצת אותנו לשכוח שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות וזה בדיוק מה שנכון ויפה וצודק. דוחקת בנו להתכחש לעובדה שבים סוף היו שנים עשר שבילים, ומקום לכל אחד למצוא לעצמו דרך משלו, בלי שזה יהפוך אותו לרשע, טועה, מטעה, הורס. כאשר הזעם המתפרץ כבר משתלח לכל עבר, בלי שאף אחד יעצור לחשוב שנייה על מה הוא בעצם זועם. כאשר עמלק עושה ככל יכולתו כדי להפוך אותנו לעם מפורד...
אני רוצה לחזור למקום הזה. לצלול לעומק. לזכור את המהות, את החיבור, את האמת הנצחית שלנו כעם, כי אנשים אחים אנחנו. ומותר לכל אחד מאיתנו לחשוב את מה שנכון לו לחשוב. מותר לנו להיות שונים בלי לפחד מזה בכלל. אני רוצה לשלוח מכל הלב משלוח מנות לכל האחים שלי, לכל בני העם היקר הזה - איש לרעהו - שזה מי שאנחנו, ולא להאמין לשקר, אפילו לא לרגע.
סלט כרוב וזירעונים ברוטב אסייתי
בכל שנה אני מכינה עשרים משלוחי מנות שאנחנו מחלקים לשכנים, חברים ואורחים. מכיוון שיש לי גם סעודת פורים להכין ומדובר בפרויקט די גדול, ומכיוון שאני אוהבת לשלוח אוכל שהכנתי בעצמי, אני מחפשת תמיד מתכונים שלא ידרשו ממני הרבה זמן אבל שיתפסו נפח, כך שהמשלוח יהיה מכובד. כך גיליתי שכרוב שחותכים אותו - גדל. קודם הוא היה ארוז היטב בפקעת עגולה ומהודקת, ולאחר החיתוך הוא ממש מתנפח. אז לצד מאפה שמרים (עוד מתכון שתופח...) אני מכינה את סלט הכרוב המיוחד הזה. את הרוטב והגרעינים אני שמה בצד כדי שהוא יישאר קריספי וטעים - ומקבלת אינספור מחמאות.
דרגת קושי: קלה
כ־12 מנות סלט
כרוב לבן, פרוס לרצועות דקות
חבילת נבטי שעועית
3 גבעולי בצל ירוק קצוץ
לרוטב:
4 כפות רוטב סויה
2 כפיות רוטב טריאקי
מיץ מלימון שלם
2 כפות תרכיז תפוחים טבעי או דבש
4 שיני שום כתושות
חצי כפית צ'ילי גרוס
2 כפות שמן שומשום
לזירעונים:
3 כפות שומשום
3 כפות גרעיני חמנייה קלופים
3 כפות גרעיני דלעת קלופים
2 כפות זרעי צ'יה
שמים בקופסה סגורה את הכרוב, הנבטים והבצל הירוק ושומרים במקרר עד להגשה. על מחבת יבשה בלי שמן מניחים את גרעיני השומשום, החמנייה והדלעת וקולים תוך כדי ערבוב 4-3 דקות עד להזהבה קלה. מעבירים לקופסה, מוסיפים את הצ'יה ושומרים על השיש עד להגשה.
מערבבים את כל חומרי הרוטב, טועמים ומתקנים תיבול במידת הצורך.
להגשה: מערבבים יחד את תערובת הכרוב עם הרוטב, מעבירים לכלי הגשה נאה, מפזרים מלמעלה את תערובת הזירעונים ומגישים מיד.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***