כמה הייתי נותנת כדי שיהיה לי פורים של ילדים. חג שכולו צלופן מרשרש, ממתקים עוברים מיד ליד, בדיקת שלל של ביסלי־שוקולד ובריחה לחדר כדי לאכול חטיף בלי רשות מתחת לשולחן.
כמה הייתי רוצה שיהיה לי פורים של ילדים, שבו שומעים מגילה ומרעישים בקול בהמן, עד שהמבוגרים כבר מהסים ואומרים בחיוך שהגזמנו. כמה הייתי רוצה שיהיה לי פורים של ילדים עם הרקדות מקפיצות, סעודה מלאת צחוק ודגדוגים. כמה הייתי רוצה שפורים - יהיה פורים.
אבל הלב מושך למטה. בלתי אפשרי להסיט את המחשבות מהלל ויגל, בחורים צעירים ויפים, שהעשייה שלהם, הלב הרחב, האכפתיות, החתירה לחיי נתינה ומשמעות מתגלים עוד ועוד בכל יום שעובר. איך אפשר שלא לחשוב על המשפחה. איך פתאום ברגע אחד נעקרים שני שתילים מהערוגה הזאת שמטפחים במשך שנים, מתפללים ודואגים, ומכבסים ומחבקים וגוערים ומייחלים וברגע אחד - אין. איך אפשר לשמוח כשאילן גנלס, יהודי שהתנדב לצה"ל למרות שהוא בכלל אמריקני, ושחבריו אמרו עליו שהוא אדם שכולו טוב - נלקח ככה פתאום? איך אפשר להיכנס לפורים כשחודש אדר הוא חודש רצוף אזכרות: שמונת הנרצחים בישיבה לצעירים בראש חודש, ו־17 הנרצחים בקו 37 בחיפה, והרב אלי ודינה הורוביץ בקריית ארבע, וחמישה בני משפחת פוגל באיתמר, והפיגוע המחריד, שהיה כל כך מזמן אבל הוא בלתי נשכח, בדיזנגוף סנטר בתענית אסתר שבו נרצחו 13 אנשים. ופיגועי השנה שעברה. כן, רק שנה עברה מאז חודש אדר תשפ"ב שבו היו פיגועים רבים ו־11 שוטרים ואזרחים איבדו את חייהם. ויש עוד, ברור שיש עוד. לא ייספרו מרוב.
שליחות בימי השבעה
אז איך שמחים בחודש כזה, בחג כזה שהוא רצוף ימי זיכרון לפיגועי עבר והווה? או יותר נכון, במה נאחזתי השבוע כדי לא לטבוע בים היגון, בתהום של האין? קודם כול התבוננתי בכוחות החיים של האימהות השכולות. האמונה המדהימה של דבורי פלאי, אמם של יעקב ואשר, שסיפרה שימי השבעה על שני הפרחים הרכים שלה היו בשבילה שליחות. אישה שחיזקה את המנחמים באמונה, בתעצומות נפש שקשה להבין מניין הן.
אני מקבלת כוח מאסתי יניב, שביום ראשון, בבית החולים, כשהיא עדיין לא יודעת איך תצלח את הימים הבאים, היא מחפשת את נקודות החסד שהקב"ה עשה עם המשפחה לפני המכה הגדולה. רגע לפני או רגע אחרי שחתמה על תרומת איברי בניה, היא מכוונת את הנוער ללימוד תורה ולשירות משמעותי לטובת המדינה ולחלוקת מרק לחיילים.
ואני מקבלת כוח מהורים שכולים ותיקים שפועלים כבר שנים כדי לעשות טוב. למשל רעיה ויוסי אופנר, שבנם אבי נפל באסון המסוקים ומשנת תשס"ב הם מארגנים בכל שנה חודשיים של מסע בשביל ישראל, בלימוד משותף, בשיח. גם השנה משפחת אופנר מסרבת להיכנע לרוחות הקריעה שמנשבות מסביב. למסע השנתי שהחל לפני כמעט שבועיים הם קראו "הסיפור של כולנו". אנשים מכל המגזרים מגיעים אל השביל, מטיילים ומשוחחים ולומדים זה על זה ועל עצמם ועל המדינה. איזו עוצמה! אני נושמת עמוק ומנסה לזקוף את הגב ולהגיד: אפשר לתעל את העצב העמוק לאמונה, לעשייה, לפעולה.
כבר לא עבדי אחשוורוש
אבל איך מצליחים לשמוח ממש? אולי קוראים את המגילה קצת אחרת. הרי אנחנו מגיעים אל קריאת המגילה עטורים פאות מצחיקות וכובעים מוגזמים. אנחנו מגיעים לקריאת המגילה כשאנחנו בעצם יודעים את הסוף. נגן הפסנתר החשמלי כבר איתנו ומייד אחרי המגילה תתחיל ההרקדה. אבל זה לא ככה. כלומר, זה לא היה ככה. כשיהודי מאה עשרים ושבע מדינה מרגישים שהכול סוגר עליהם, המציאות שהם פוגשים היא אכן מאיימת. כשמרדכי היהודי מציע שק ואפר לרבים, הוא עושה את זה כי המצב אבוד. כשאסתר מבקשת שיצומו עליה ולא יאכלו ולא ישתו שלושה ימים, והיא כאשר אבדה - אבדה, היא באמת לוקחת הימור גורלי על החיים שלה. היא מבינה שהחיים והמוות של כל העם שלה, על כל תפוצותיו - תלוי מנגד, תלוי בה. היא עושה צעד שהסיכוי שלו להצליח זעיר. אישה לבדה בתוך ארמון ענק, מאובזר, מלא בשרים ויועצים ומשרתים ומשנה למלך שכבר יצא לדרך עם גזירת השמדה. איזה סיכוי יש לאישה קטנה, נרמסת, להצליח?
אנחנו ניגשים לקריאת המגילה כשאנחנו יודעים את הסוף הטוב, אבל השנה אפשר להזדהות עם הצער, החרדה הקיומית והתחינה מעומק הלב. לזעוק עם מרדכי, להתחנן עם אסתר, ואז, כשיבוא הסוף הטוב, לנשום בהקלה ולדעת שיש בורא לעולם ומשגיח, והוא אחראי גם על ארמונות מרוצפים בבהט ושש, וגם על מדינה שאזרחיה חובטים בעצמם מבפנים והיא מוכת טרור מבחוץ. אולי השנה אם ניכנס לתוך המילים של המגילה, נתעודד, ניזכר שאנחנו לא לבד. ממש לא לבד. כל כך לא לבד, שאנחנו לא עבדי אחשוורוש. אנחנו כאן במדינה משלנו אחרי אלפיים שנות, כן, עם האובדן והקושי והכאב. אנחנו לא חיים תחת שלטון זר ולא תחת מלך או פריץ או סולטן, ואת זה צריך לזכור גם בימים קשים וכואבים. האיום הקיומי היחיד היום, כך אני מרגישה, הוא מבפנים.
וגם זה, גם זה הוא לקח של פורים, שכל עניינו הוא להדביק את העם המפורד הזה במשלוחי מנות, במתנות לאביונים, בסעודה משותפת ומקרבת לבבות. איך ניכנס לחג כשאנחנו נאבקים זה בזה בלי הפסקה?
ואם נחזור למשפחות הנרצחים והפצועים ונאזין להן, נלמד מה חשוב כשפוגשים את האמת החשופה של החיים והמוות. משפחתו של נדב וינברג, קצין הצנחנים שנפצע לפני חמישה שבועות בעיר דוד, מבקשת אחדות. לפני שלושה שבועות התכנסו, לבקשתה, חברי כנסת מסיעות שונות, קראו יחד פרקי תהילים לרפואת נדב ואמרו זה על זה דברים טובים. אלעזר שטרן שיבח את איתמר בן גביר, אורית סטרוק דיברה טובות על רם בן ברק ומיכאל ביטון דיבר בהערכה על לימור סון הר־מלך. גם אמא פלאי דיברה על אחדות, גם אסתי יניב ומשפחת אופנר. יש תקופות שבהן אחווה והקשבה הן לא סיסמה יפה לתלות על הקיר. הן קשות, שוברות שיניים ומכווצות בטן, אבל הן כורח המציאות. שנזכה לפורים שמח ורגוע.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***