מזה חודשיים שאני ואשתי בדיונים קדחתניים לגבי תחפושות הפורים של הילדים. איזה ילד יתחפש למה וכמה כל זה יעלה. התחפושת הכי מרשימה אגב הייתה הבעת העניין שעטיתי על פניי בכל פעם שאשתי ביקשה שנעבור יחד שוב על האפשרויות. היא אשכרה השתכנעה שזה מעניין אותי! עם קצת יותר מעוף עסקי הייתי משווק את מסיכת "פרצוף יעקביני קשוב" באמזון והייתי עושה מיליונים. אבל אני סוטה מהנושא.
מפה לשם מצאנו את עצמנו סגורים על רוב התחפושות לילדים מלבד תחפושת לילדה בת הארבע, שלצורך טור זה ושאר החיים תיקרא הפייבוריטית של אבא.
לאשתי היו כמה כיוונים לתחפושת בשבילה, הראשון שבהם כמובן - נסיכת הפרחים.
מה זה נסיכת הפרחים, מאיפה זה הגיע, רק השד יודע. בדיוק כמו הפרג באוזן המן, גם תחפושת נסיכת הפרחים היא משהו שאין בו שום היגיון אף יום בשנה, אבל איכשהו היא מצאה לה מקום של כבוד בחג הפורים.
"מה זה אומר נסיכת הפרחים?" ניסיתי להבין מאשתי.
"היא נסיכה והיא מקושטת בפרחים", אשתי הסבירה לי, כאילו אני הבעיה.
"תשמעי אני לא יודע עד כמה את מכירה מונרכיות", פתחתי הכי מתנשא שלי, "אבל בני אצולה נקראים על שם המדינה או המחוז שעליהם הם חולשים. זה שיש למישהי פרחים בשמלה עדיין לא עושה אותה נסיכה".
"אז נקרא לה נסיכת דנמרק ויהיו לה פרחים בשמלה, בסדר?" אשתי התעצבנה.
"הבת של פרדריק התשיעי?" שאלתי.
"מה? מי זה פרדריק התשיעי?"
"מלך דנמרק", עניתי כמי שיש לו אובססיה למוסד המלוכה או לחילופין, גישה לוויקיפדיה. תבחרו אתם.
"כן, שיהיה, היא הבת של פרדריק התשיעי".
"טוב זה לא מתאים, נשמה", השבתתי את כל הרעיון, "פרדריק התשיעי היה נוצרי אדוק. אולי פשוט תעטרי את הילדה בצלבים וזהו".
"אני מבינה שאתה נגד שמלה עם פרחים", אשתי סיכמה את האירוע.
"בהחלט", אישרתי, והמשכנו הלאה.
הרעיון הבא היה כמובן "רקדנית ספרדייה".
ממש כמו הפאנקיסטית, גם הרקדנית הספרדייה הייתה תחפושת שכבר בשנות התשעים לא הבנו מה לה ולחג הפורים אבל היא עדיין איתנו.
"זו רקדנית מספרד או שהיא רקדנית ממוצא ספרדי?" ביררתי מיד כדי לוודא שאנחנו לא מוציאים בטעות שד עדתי מבקבוק.
אשתי רק בהתה בי ואני החלטתי לפרש את הפרצוף הזה כבקשה להרחבה בנושא.
"אם מדובר ברקדנית שהיא ממוצא מזרחי אז אני חושש שזה לא יעבור טוב אצל החברים שלי מישראל השנייה, אם את מבינה", הסברתי לה, כאילו שיש לי חברים מישראל השנייה.
"היא רקדנית מספרד!" אשתי התרגזה.
"ספרד ספרד, או נוסח ספרד?" חקרתי, שלא ניפול שוב כמו בסיפור של הסידורים.
"ארץ ספרד! יש לה קסטנייטות והכול. היא רקדנית מחבל הארץ שהוא ספרד".
"אם ככה אז אי אפשר מאמי, זה ניכוס תרבותי", יריתי מיד, "זה לא יעבור אצל החברים שלי מישראל הראשונה", הבהרתי, כאילו יש לי חברים שיודו שהם ישראל הראשונה.
"אז גם רקדנית ספרדייה אתה לא בעניין".
"לחלוטין לא. אם כבר אז רקדנית אשכנזייה".
"מה זה רקדנית אשכנזייה?"
"זה כמו רקדנית ספרדייה רק שהיא אומרת נקדש את שמך ושיר של יום אחרי עלינו".
"יודע מה", אשתי ניסתה להתקדם, "בוא נשמע אילו רעיונות אתה מציע".
"שתתחפש לנינג'ה־גו הירוק", יריתי מיד, "תחפושת מצוינת".
"נינג'ה־גו ירוק זו תחפושת מצוינת לילדה?"
"כן".
"וזה קשור במקרה לעובדה שכבר יש לנו תחפושת כזו מהילדים הגדולים ושאתה קמצן?"
"שני דברים יכולים להיות נכונים בו זמנית, נשמה", חייכתי.
מהמבט של אשתי הסקתי שהנינג'ה לא על הפרק. שזה כנראה לטובה, כי בכל זאת הוא משהו כמו ארבע מידות גדול על הילדה.
"מה לגבי תחפושת כלה?" ניסתה אשתי.
"אני נגד".
"מה יש להיות נגד?"
"כי בגיל ארבע היא לא באמת יודעת מה היא רוצה. היא חושבת שהיא רוצה להתחפש לכלה כי זה מגניב וזה מה שכל החברות שלה עושות. אבל כשהיא תגדל היא תתחרט. היא תבין שלא היה לה לאן למהר. שהיו לה עוד מספיק שנים להתחפש לכלה ושהיא יכלה בזמן הזה להתחפש למישהי שרואה עולם, לומדת מקצוע נורמלי ומפתחת תחביבים".
"אתה עושה סאטירה עכשיו, נכון?" נאנחה אשתי.
"כן, זה מניפסט נגד נישואין בגיל צעיר", אישרתי.
"שמחה בשבילך", צליל ייאוש התחיל להתגנב לקולה, "אז אני מניחה שעל חיילת אין מה לדבר".
"חד־משמעית. שתתחפש לבת שירות".
"דווקא בת שירות זה רעיון מגניב", אשתי התלהבה.
"כן, אבל לא במשרד הביטחון או בבתי חולים", הבהרתי.
"אז בת שירות בבית ילד".
"לא כזה קל להתקבל מאמי, חבל להעלות לה את הציפיות".
בסוף החלטנו לקרוא לנערה ולשאול את פיה.
"אני רוצה להיות רופאה!" ענתה הפייבוריטית של אבא מיד.
"רעיון מעולה!" אמרנו שנינו יחד.
אשתי שמחה כי בזמן שכל הבנות יהיו בלרינות ונסיכות, הבת שלנו תשדר עוצמה וביטחון בתחפושת של אישה חזקה והישגית.
אותי לעומת זאת, כל זה לא עניין בכלל. כאבא, לי הכי חשוב היה שהילדה מאושרת ושמחה בתחפושת שלה, ושממש כמו הנינג'ה־גו הירוק, היא בחרה בתחפושת שכבר יש לנו. לא סתם היא הפייבוריטית של אבא.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***